29/04/2015 - מועדון רוטרי חיפה מבקר בכלא עכו

29 אפריל 2015 : סיור המועדון במוזיאון המחתרות בכלא עכו

ביום ששי 24 באפריל יצאו חברי המועדון ובנות/בני לוויתם לסיור בעכו שבמרכזו ביקרנו במוזיאון המחודש במה שהיה פעם כלא עכו. בתקופת המנדט הבריטי שימש המבצר כבית הכלא המרכזי בצפון הארץ. בכלא זה נכלאו מאות מחברי ארגוני המחתרות ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, אשר נאסרו בשל מאבקם על הגנת היישוב, מלחמתם בשלטון המנדטורי ועל זכותם להקמת בית לאומי בארץ-ישראל. עם קום המדינה שימש המקום כבית חולים לחולי נפש, אך עם עלית בגין לשלטון פונו חולי הנפש למזרע והמקום הפך למוזיאון מורשת המנוהל כיום על ידי מחלקת המוזיאונים של משרד הביטחון. בין האסירים היהודים הראשונים בתקופת השלטון הצבאי הבריטי היה זאב ז'בוטינסקי מפקד ההגנה היהודית בירושלים. ותשעה-עשר חבריו מגיני העיר במאורעות תר"פ (1920). חדר הכלא בו שהה ז/בוטינסקי נשמר לתצוגה כיום.  בשנת 1939 נכלאו במבצר עכו 43 חברי קורס מפקדי המחלקות של ה"הגנה" , ביניהם משה דיין, וכן קבוצת 38 חברי קורס המפקדים של האצ"ל. ב-4 במאי 1947 נפרץ הכלא על-ידי כוח האצ"ל בפעולה נועזת ומתואמת מול חבריהם הכלואים. 41 אסירים שוחררו, מהם 30 אנשי אצ"ל ו 11 אנשי לח"י. בקרב שהתפתח מחוץ לתחומי הכלא מול כוחות משטרה וצבא בריטיים, נהרגו שלושה מן הכוח הפורץ ושישה מהמשוחררים. מפקד הפעולה דב כהן,  היה בין הנופלים. עם סיום הפעולה התברר כי 27 הצליחו להימלט. אולם, שמונה נתפס ובינהם חמישה לוחמי אצ"ל מהכוח הפורץ. שלושה מתוכם נידונו למוות ע"י בית-דין צבאי בריטי. בכלא עכו הועלו לגרדום שלמה בן-יוסף, מרדכי שוורץ, דב גרונר, יחיאל דב דרזנר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר. חברי המועדון סיירו במקום , צפו בתצוגה האור קולית המתארת את נסיבות כליאתם של לוחמי המחתרות, אורח חייהם בכלא, סיפור פריצת כלא עכו, וסיפורם של עולי הגרדום. בפסלוני הדמויות המשחזרים את תהליכי המפשט ובחדר הגרדום.

את פסוק השבוע הביא נ"ל אדי חי: פסוק השבוע שלי מוקדש לזכר עולי הגרדום שנידונו למוות בתליה ע"י הבריטים בכלא עכו . ‏ביום 4 ‏במאי 1947 ‏פרצו לכלא עכו לוחמי האצ"ל ושחררו  27 ‏מחבריהם - 20 ‏אנשי אצ"ל ו- 7 ‏אנשי לח"י ובהזדמנות זו ברחו מהכלא גם 182 ‏אסירים רובם ערבים . ‏כאן להזכיר שבשנת 1929 ‏נכלא במקום זאב ז'בוטינסקי יחד עם ‏מחבריו שהיו עם מגיני ירושלים במאורעות תר"פ. ‏הפסוקים שלי לקוחים מספר תהילים ומוקדשים גם לאחינו הנמצאים במצוקה בנפאל, לנעדרים לשבויים ולפצועים באשר הם . ‏"בני אדם יושבי חושך וצלמוות אסירי עוני וברזל ,יוציאם מחושך ‏וצלמוות ומוסרותיהם ינתק ".ובהמשך ... "ויזעקו אל השם בצר להם ממצוקותיהם יושיעם וישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם ". ‏מי ייתן ופדויי ציון בכל מקום שהם ישובון כדברי הנביא ישעיהו "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם - ששון ושמחה ישיגון ,נסו יגון ואנחה".

חברנו נ"ל אריה מהולל  סיפר  שהוא במהלך אותם ימים היה בכמה בתי סוהר . בקישלה שבירושלים, בסרפנד (צריפין של היום), בלטרון ןכן כחודש ימים בכלא עכו. לאחר מכן הוגלה לאפריקה, למחנות מעצר באריתריאה, סודן וקניה. הוא אמר שהוא התרגש מאד במהלך הסיור, אך לדבריו מה שעבר בעכו בטל בשישים לעומת מה שעבר עליו בשאר בתי הכלא ומחנות המעצר אליהם הוגלה.

נ"ל משה גן צבי סיפר על אביו יצחק גנצווייך (גן-צבי) שהגיע מצ'רנוביץ ב 1944. עם הגיעו ניגש למפקד האצ"ל ואמר לו שהוא נדר נדר לתקוע בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים, דבר שנאסר על ידי השלטונות הבריטים מחשש לפגיעה ברגשות את המוסלמים. ואכן בספטמבר 1944 הוא תקע בשופר בכותל למרות האיסור והאירוע הסתיים בשירת התקווה של היהודים במקום. באוגוסט 1945 הוא השתתף בקורס מפקדים של האצ"ל בשוני, הבריטים הקיפו את האזור והוא ו20 חבריו לקורס, ביניהם שתי בנות נעצרו. במשפט הארוך כל אחד ואיד מהנאשמים נאם , והוא נידון לשבע שנות מאסר, ומיד אמר למפקד הבריטי שהוא לא יישב שבי שנים. לאחר מספר חודשים בכלא עכו הייתה הפריצה והוא היה בין הבורחים. בקרבות על כיבוש שכונת מנשיה ביפו ב1948 , הוא תלש מקיר המשטרה את המודעה שהכריזה על היותו מבוקש ומבטיחה פרס על ראשו.
הצהרתו של יצחק גריצוויך בפני בית הדין הבריטי בעכו פורסמה ואנו מביאים אותה ככתבה וכלשונה, כדוגמה לתחושת השליחות שליוותה את לוחמי המחתרות באותה תקופה:
‏קול היהדות המושמדת: ‏כב' אב בית-הדין, רבותי, ‏עלי למסור הודעה בעלת תוכן אישי; רצוני למסור לכם אי-אלה פרטים מהעבר הקרוב שלי, לא מפני שהפרטים הללו הם חשובים לכשעצמם, אלא מפני שהם משקפים באופן מיוחד את הגורל היהודי ואת היחסים שבין בריטניה לבין עמנו, את המסקנות תסיקו בעצמכם, במצפונכם.
‏יש לי הכבוד להודיע לכם ,רבותי, כי הנני בא מגיא ההריגה שבפולין, הגעתי לא"י רק לפני שנה וחצי. לא תמצאו עלי כל אותות חיצוניים, שיעידו על מלחמתי ועל מלחמת אחי. אלמונים הופענו בגטאות ; אלמונים יצאנו ליערות : אלמונים התקפנו שיירות גרמניות- אלמונים מעטים, רעבים וגלמודים עמדנו מול הכוח הצבאי האדיר והאכזרי ביותר שקם בזמן מן הזמנים בתוככי אירופה, איש לא רשם את מעשינו ; איש לא העריך את הקרבתנו. אלמלא משפט זה, אלמלא ההכרח הנפשי שהנני מרגיש להופיע בפני בית- דין בריטי, לא בתור יחיד, אלא בתור שליח  ‏ובתור נציג הדם העברי שנישפך כמים, בתור בא כוחה של הבדידות היהודית שכמותה לא ידעו תולדות האנושות - אלמלא זה הייתי גם אנוכי חי אלמוני בין אלפים שעמדו במערכה הקשה ביותר - במערכת היהדות המושמדת נגד הוונדל המשמיד. ‏עתה, לאחר שהצגתי את עצמי במדי-הכבוד שאינם נראים לעין, הנני רוצה, הנני רשאי לדרוש מכם, כי תרכזו את מחשבותיכם סביב שאלה זו : איך זה קרה שלוחם יהודי מפולין עומד,לא בפני משפט גרמני', אלא בפני משפט בריטי ? לו לגרמנים היה עדיין כוח צבאי ; לו הייתי נתפס על ידיהם הייתי בוודאי מקבל את מנת העופרת שלי. אך השאלה היא, מדוע הנני עומד בפני משפט בריטי ? ‏מדוע הנני יושב בבית-סוהר בריטי?
‏עוד לפני שנה וחצי הייתי יחד עם אחי בן ברית שלכם. אמנם בן-ברית שלא הוכר, ‏בן ברית בלתי ידוע, אך בכל זאת בן-ברית למעשה. עמדנו מצד אחד של הבריקדה, אתם הרגתם גרמנים ; אנו הרגנו גרמנים. ‏אתם הרסתם את דרכי התחבורה שלהם, אף אנו עשינו סבוטז'ה במסילות הברזל שלהם, כמובן, ההבדל הכמותי שבין מעשיכם לביד מעשינו הוא עצום, כשם שעצום היה ההבדל בין אפשרויותיכם לבין אפשרויותינו, אולם מבחינה מוסרית, מבחינת חוקי הכבוד של הצבא, היינו בעצם אחים-לנשק. היה לנו אויב אחד ; נלחמנו בו בכוחות משותפים ולפי האפשרויות שניתנו לכל אחד מאתנו. והנה כעת - איזה שינוי ?! אתם שופטים ואני נאשם.
‏אני, רבותי, "שם" ; ירדתי לתחתית התחתיות של הגיהינום. מהוא התיאור האומנותי של דנטה ביחס למציאות שנוצרה בידי שליחי השטן עלי אדמות? הגיהינום האמיתי היה שם בפולין, בלב אירופה, שם שרפו אנשים חיים,שם הפכו בתי כנסיות לבתי-קברות ; שם ניפצו תינוקות אל סלעי השדה ; שם הפכו אנשים לחיות ציד. ליצורים משונים, אשר כוחות נעלמים החזיקום למרות הכול בחיים. ומי היו האנשים הללו שנדרסו, שנרמסו, נחנקו, נשרפו, נטבחו? אלה היו אבי ואמי, אחותי ואחי, קרובי, ידידי נעורי - כל אלה שאהבתי, כל אלה שאהבוני.
‏התוכלו לתאר לעצמכם את רגשותינו ? האוכל בדברי הדלים להחדיר בכם את ההכרה, כי עומד בפניכם איש. שטבע עד הצוואר בדם : שדרך על בית עלמין אין סופי, שראה את אשר עין אדם עוד לא ראתה מיום היות העולם ? ‏ואני רוצה לומר לכם את האמת. רבותי האנגלים; אנחנו הלוחמים היהודים שנאנו את הגרמנים : שנאנו אותם בשנאה עזה ממוות. המושג "נקמה" ‏הפך אצלנו לתכנית, למצווה, לחובה קדושה. ואף על פי שידענו שאך נאיביות היא מצדנו לחשוב, כי נוכל לנקום בהם על כל מה שעוללו לנו - הרי הספיקה לנו ההכרה, כי במו ידינו עשינו משהו נגדם. היינו ממיתים אותם, את הכלבים המטורפים הללו, שיצאו להשמיד אומה עתיקה ולשעבד עולם ומלואו. ‏אך לא רק את הגרמנים קיללו כלואי הגטאות, דעו שגם אתכם קיללו. אני אומר לכם את זאת בפה מלא, כי הנני יודע שאני מדבר בשם מיליוני אנשים שירדו שאולה מתוך קללה כפולה : ארורים יהיו המרצ חים, לחשו שפתותיהם, וארור יהיה אותו "עולם נאור" שהסגיר אותנו בידיהם ; שלא עשה דבר כדי להצילנו, כדי להציל לפחות את ילדינו, את פעוטינו.
כך אמרו השחוטים. ואילו הלוחמים. עוד הוסיפו להאשמתם האיומה כתב אשמה אחר. יומם ולילה הסתכלו במרומים ; חיכו לעזרה. חיכו לנשק ; חיכו למזון. לא היה ספק בעיניהם כי יכולתם לשלוח לנו את החמרים המינימאליים הדרושים להמשכת המאבק, אם בגטאות המרצחים ואם ביערות העמוקים. אף זאת לא עשיתם  גיבורי הגטאות היו נאלצים להסתפק בתוצרת בית, בכמה אקדחים ובמספר פצצות, בעמדם מול מכונות המלחמה וההשמדה של גרמניה הנאצית. עזוב עזבתם אנשים, שנכונותם הייתה ללא תנאי, אך ידיהם הי ריקות. והרי לו ידינו היו מזוינות כדבעי, היינו יכולים לא רק להכות יותר באויב המשותף, אלא גם -"או בעיקר ­להציל מטבח מאות ואלפים נידונים. היש האשמה חמורה מזו שמעלים נגדכם שרידי המושמדים, נושאי נס ההתנגדות האנטי-נאצית ?
‏והנה רצה האלוקים שלא אמות ואחיה ; שאבוא אחר נדודים אין ספור, לארץ מולדתי. ומה מצאתי בה ? או רבותי השופטים, לו ידעתם איך נראתה לנו ארץ-ישראל מעומקי הבונקרים, לו ידעתם מה חששנו עליה בימי האימים. כבר בראשית המלחמה פרצה השמועה ברחבי פולין, כי הוקמה ‏המדינה העברתה והוקם צבא עברי. זה היה מה שאתם קוראים מחשבה שמקורה הרצון. היהודים הנידונים רצו במדינה הגואלת, לכן תארו לעצמם שהיא כבר הוקמה. אבל מצד שני, הין הנחות הגיוניות, שעזרו לבסס את השמועה המחיה. הנה פרצה המלחמה נגד היטלר. העם העברי עומד כולו נגד אויבו ואויב האנושות. אם כן, יוכר בודאי עמנו כבן-ברית ואנגליה תשנה מיד את מדיניותה ויוקם צבא עברי ותאורגן ממשלה עברית עוד ועוד. חלומות, לא כן? ‏אך כך חשבנו כולנו, עת הושם הסגר עלינו בגטאות המסריחים, מהם פנינו בתפילותינו, :באמנותנו ובתקוותנו מזרחה ,ציונה !
רק לאחר שבאתי הנה, למדתי את המציאות בכל אימתה. לא רק שאין מדינה, לא רק שאין צבא משלנו - אפילו הספר-הלבן לא בוטל והשערים כאשר נעולים היו, נעולים נשארו. אודה ואתוודה : ברגע הראשון לא האמנתי למראה עייני . חשבתי את המציאות לחלום.: כשם ששם חשבנו את החלום למציאות. הזהו התשלום עבור דמנו? הזהו הפיצוי עבור קרבנותינו? הגם אנגליה בין המשמידים? אך המציאות היא מציאות. ארץ-ישראל סגורה ומסוגרת. יש יוצא ; אין בא.
ואז, רבותי השופטים, נשבעתי כדם הורי אחי ואחיותיי, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד אשר יפתחו - או ייפרצו - השערים הללו של ארצנו היחידה. כי הרי הנני אחד מן הספורים שהצליח להגיע הנה, ואילו רבבות נשארו שם, בבית-הכלא הגדול, בגיהינום. שאול שאלתי את נפשי : במה זכיתי כי הנני חי ? מה טוב אנוכי מאחי, שלא הושמדתי כמוהם ? תשובה אחה מצאתי במצפוני : אם האל הגדול הביאני עד הלום, סימן כי רצונו שאהיה שליחם של כל אלה שנשארו עדיין מעבר לחומה, שאלחם עבורם, ‏להצלתם, לגאולתם ולעתידם .אחרת אין טעם לחיי ; אחרת אין תוכן לחיי. ‏אם שליחות זו, שהיא קדושה לא רק בעיני אני, אלא גם בעיני כל איש ישר, יהודי או נוצרי - אם שליחות זו נראית בעיניכם כפשע, ,הרי מוכיח הדבר כי אין קץ לטרגדיה היהודית, כשם שאין כפרה לעוונם של שליטיכם שעזרו ועוזרים להשמיד את עמי.
-------------------------------------
ערך: ר/יורם קנטר
רשמה: שולמית קנטר
צילומים: ר/יורם נאומן