האם יחול שינוי במצב באיזור לאחר היציאה מעזה?
המרצה אל"מ (מ) משה אלעדפרש לפני 8 שנים מצהל. שמש בעברו מושל ג'נין,בית לחם וצור. לאחרונה היה ראש המנגנון לתיאום בטחוני בין ישראל לפלסתינאים. לדבריו תחזיותיו בקשר למה שיקרה באזור תמיד התגשמו. המנהיגות הפלסתינאית מורכבת מ 3 רבדים, הדור הישן, הדור הצעיר והאיסלמיסטים. יש יריבויות בין כל מרכיבי המנהיגות. למנהיגות הותיקה אין דור המשך, ולכן היא מאבדת כח ושליטה. גם החברה הפלסתינאית מפולגת וקיימות יריבויות בתוכה.
לפי תחזיותיו, אם לא תפתר שאלת זכות השיבה, תהליך השלום לא יתקדם. ימי אבו מאזן (מנהיגות "הדור הישן"), קצרים. או שיפרוש או שיודח. אם יעלם, לא ימצא מי שינהיג את הגדה והרצועה יחד. יעלו הגופים האיסלמיים והחימוש יתעצם. יום אחרי ההתנתקות יהיו בתוך העולם הערבי התנקשויות על השליטה. התחזית של משה אלעד איננה אופטימית. אחרי ההתנתקות דבר לא ישתנה. רק מדינת ישראל עם כח הרתעה ניכר ירסן את הערבים. כל עוד שלערבים לא יהיה מה להפסיד, לא יחול שיפור במצב הבטחוני. המרצה ממליץ לישראל לעשות תיאום בעל אופי אזרחי עם הפלשתינאים ולא על רקע צבאי, דבר שישפר את האוירה.
כתב וצילם:יורם נאומן
"פסוק השבוע" או יותר נכון "פרשת השבוע" הינה בהמשך למסע השתטחות על קברי צדיקים בגליל, של חברי מועדוננו בשבוע שעבר באזור צפת וברמת ביריה, ומוקדשת ל"פרשת ביריה" אשר הסעירה את היישוב בארץ בשלהי החורף של 1946. למבוגרים בינינו תהיה זו תזכורת ורענון, ולצעירים "אשר לא ידעו את ביריה" תהיה זו תוספת מידע בתולדות ארצנו- ובלבד שלא נשגה בהשוואות ובאנלוגיות שלא ממין העניין, רחמנא ליצלן. ביריה ההיסטורית הייתה מרכז תנאי חשוב בתקופת המשנה, ושמות תנאים רבים קשורים בה. בתחילת המאה ה-20 רכש הברון רוטשילד את אדמות ביריה ואת פסגת ההר הגבוה באזור והמשקיף לכל עברי הגליל והרמה הסורית. בחודש ינואר 1945 עלו יחידות הפלמ"ח למספר נקודות מפתח בגליל ובכללן עין זיתים (שנהרסה וננטשה במאורעות 1929) וביריה שאוישה על ידי המחלקה הדתית של הפלמ"ח. במקום נבנתה מצודה שהוקפה בחומה עם מגדלי תצפית וירי, והיא שמשה כתחנת קשר אל ובין יישובי הצפון... היאחזויות אלה היו לצנינים בעיני השלטון הבריטי (שטענו כי הן משמשות לעליה הבלתי ליגלית מעירק ומסוריה וכבסיסים לפעולות מרי) והמשטרה שמרכזה באיזור היה במשטרת הכנען, ומחנה הלגיון הערבי שנמצא בפסגת הר כנען. ביום ה-28/2/1946 הוקפה מצודת ביריה על ידי אלפי חיילים ושוטרים בריטיים ואנשי הלגיון, בסיוע טנקים ושיריוניות, ובחיפושים שערכו נתגלה "סליק" נשק מוסתר, וכתוצאה מכך נאסרו כל 24 אנשי הגרעין והובלו למעצר למשטרת הכנען ומשם לכלא עכו...השלטונות הודיעו כי ""היישוב היהודי הידוע בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי שלטונות הוד מלכותו והמשטרה ללא פיצוי עד להודעה חדשה".... היה זה מקרה ראשון של עקירת נקודה עברית בכוח הצבא והמשטרה, והוא נתפס כתקדים מסוכן. על ה"הגנה" הוטל להקים מחדש את ביריה על אדמתה, או בקרבת הנקודה הכבושה. הוחלט שהפעולה תבוצע בדרך של התנגדות, בלי אלימות ובלי נשק. המבצע נקבע לי"א באדר ב' 14/3/46, יום העלייה המסורתי לקברות חללי תל חי. יותר מ 3000 איש, חברי תנועות הנוער החלוציות, וחניכי הגדנ"ע (גילאי 14-17), וכן אנשים מן הגליל והעמק, אורגנו לעלייה... בחצות הליל,אור לי"א באדר, יצאו האנשים בגשם שוטף וברד לעבר ביריה, כשהם עוברים בוואדיות ובשבילי הרים, כדי לעקוף משמרות משטרה שהוצבו בכבישים. עם שחר הגיעו האנשים לסביבת ביריה, הקימו אוהלים, מתחו גדר והחלו בשתילת אילנות... דגל עברי הונף במחנה והמסר הגיע לכל קצווי הארץ, לאמור: "ביריה שוב בידינו"... השלטונות ציפו עד שיתפזר ההמון הרב, ולעת ערב כשבמקום נשארו רק כ-150 איש, הובאה תגבורת צבא ומשטרה בשריוניות ובטנקים, המחנה "נכבש", האוהלים נהרסו והאנשים שגילו התנגדות פסיבית, נגררו למכוניות ונעצרו. השמועה על ה"כיבוש" פשטה בסביבה, ולפי הוראת מפקדת ה"הגנה" יצאו כמה מאות אנשים שנותרו מ"העליה הראשונה", מראש פינה ומצפת בו בערב-ערב שבת- להקים את ביריה בשלישית. מכוניות עמסו והביאו מתנדבים נוספים, ורבני צפת התירו לאפות לחם לנאספים בעצם יום השבת. עם רדת הלילה הגיעו מאות בני הנוער אל פסגת ההר ונעצרו על ידי החיילים הבריטיים החמושים. המתח היה עצום,ופתאום מישהו צעק "חברה, הורה", וכמו קפיץ שהשתחרר נוצרו לפתע עשרות מעגלי ריקוד של "הורה ביריה" סוערת: "אם הופלנו לא נבהלנו/ על כל ביריה וסטרומה עוד נקומה/ אם כשלנו לא נפלנו/ עוז הגברנו ונגביר/כי זו הארץ ואחרת אין/כי בה נחיה היום וגם מחר/ כי בה נפקח, לא נעצום עיניים/ כי חי עוד חי, עוד עם ישראל חי". המתח התפוגג, חלק מהחיילים הסקוטים הצטרפו למעגלי הריקוד והמפקד הבריטי ציפה להוראות כיצד לנהוג ב"רקדנים הפולשים". הוקמו מספר אוהלים זעירים להגנה מפני הקור והגשם, והמון רב בא לבקר ולעודד את "כובשי ביריה". יומיים לאחר מכן בעצם חג הפורים, הודיעו השלטונות הבריטיים על הסכמתם להישארותם במקום של 20 איש לתחזוקה ולעבודות חקלאיות. המצור על ביריה הוסר, והניסיון לבטל יישוב עברי נכשל. לפרשת ביריה היה המשך ובמשפט שנערך נדונו עשרים מחבריה ל-4 שנות מאסר, וריצו חלק מהן. כמחצית השנה לאחר הפרשה, נורה בירושלים הקצין הבריטי שהיה אחראי לגירוש.
המרצה אל"מ (מ) משה אלעדפרש לפני 8 שנים מצהל. שמש בעברו מושל ג'נין,בית לחם וצור. לאחרונה היה ראש המנגנון לתיאום בטחוני בין ישראל לפלסתינאים. לדבריו תחזיותיו בקשר למה שיקרה באזור תמיד התגשמו. המנהיגות הפלסתינאית מורכבת מ 3 רבדים, הדור הישן, הדור הצעיר והאיסלמיסטים. יש יריבויות בין כל מרכיבי המנהיגות. למנהיגות הותיקה אין דור המשך, ולכן היא מאבדת כח ושליטה. גם החברה הפלסתינאית מפולגת וקיימות יריבויות בתוכה.
לפי תחזיותיו, אם לא תפתר שאלת זכות השיבה, תהליך השלום לא יתקדם. ימי אבו מאזן (מנהיגות "הדור הישן"), קצרים. או שיפרוש או שיודח. אם יעלם, לא ימצא מי שינהיג את הגדה והרצועה יחד. יעלו הגופים האיסלמיים והחימוש יתעצם. יום אחרי ההתנתקות יהיו בתוך העולם הערבי התנקשויות על השליטה. התחזית של משה אלעד איננה אופטימית. אחרי ההתנתקות דבר לא ישתנה. רק מדינת ישראל עם כח הרתעה ניכר ירסן את הערבים. כל עוד שלערבים לא יהיה מה להפסיד, לא יחול שיפור במצב הבטחוני. המרצה ממליץ לישראל לעשות תיאום בעל אופי אזרחי עם הפלשתינאים ולא על רקע צבאי, דבר שישפר את האוירה.
כתב וצילם:יורם נאומן
"פסוק השבוע" או יותר נכון "פרשת השבוע" הינה בהמשך למסע השתטחות על קברי צדיקים בגליל, של חברי מועדוננו בשבוע שעבר באזור צפת וברמת ביריה, ומוקדשת ל"פרשת ביריה" אשר הסעירה את היישוב בארץ בשלהי החורף של 1946. למבוגרים בינינו תהיה זו תזכורת ורענון, ולצעירים "אשר לא ידעו את ביריה" תהיה זו תוספת מידע בתולדות ארצנו- ובלבד שלא נשגה בהשוואות ובאנלוגיות שלא ממין העניין, רחמנא ליצלן. ביריה ההיסטורית הייתה מרכז תנאי חשוב בתקופת המשנה, ושמות תנאים רבים קשורים בה. בתחילת המאה ה-20 רכש הברון רוטשילד את אדמות ביריה ואת פסגת ההר הגבוה באזור והמשקיף לכל עברי הגליל והרמה הסורית. בחודש ינואר 1945 עלו יחידות הפלמ"ח למספר נקודות מפתח בגליל ובכללן עין זיתים (שנהרסה וננטשה במאורעות 1929) וביריה שאוישה על ידי המחלקה הדתית של הפלמ"ח. במקום נבנתה מצודה שהוקפה בחומה עם מגדלי תצפית וירי, והיא שמשה כתחנת קשר אל ובין יישובי הצפון... היאחזויות אלה היו לצנינים בעיני השלטון הבריטי (שטענו כי הן משמשות לעליה הבלתי ליגלית מעירק ומסוריה וכבסיסים לפעולות מרי) והמשטרה שמרכזה באיזור היה במשטרת הכנען, ומחנה הלגיון הערבי שנמצא בפסגת הר כנען. ביום ה-28/2/1946 הוקפה מצודת ביריה על ידי אלפי חיילים ושוטרים בריטיים ואנשי הלגיון, בסיוע טנקים ושיריוניות, ובחיפושים שערכו נתגלה "סליק" נשק מוסתר, וכתוצאה מכך נאסרו כל 24 אנשי הגרעין והובלו למעצר למשטרת הכנען ומשם לכלא עכו...השלטונות הודיעו כי ""היישוב היהודי הידוע בשם ביריה ייתפס ויוחזק על ידי שלטונות הוד מלכותו והמשטרה ללא פיצוי עד להודעה חדשה".... היה זה מקרה ראשון של עקירת נקודה עברית בכוח הצבא והמשטרה, והוא נתפס כתקדים מסוכן. על ה"הגנה" הוטל להקים מחדש את ביריה על אדמתה, או בקרבת הנקודה הכבושה. הוחלט שהפעולה תבוצע בדרך של התנגדות, בלי אלימות ובלי נשק. המבצע נקבע לי"א באדר ב' 14/3/46, יום העלייה המסורתי לקברות חללי תל חי. יותר מ 3000 איש, חברי תנועות הנוער החלוציות, וחניכי הגדנ"ע (גילאי 14-17), וכן אנשים מן הגליל והעמק, אורגנו לעלייה... בחצות הליל,אור לי"א באדר, יצאו האנשים בגשם שוטף וברד לעבר ביריה, כשהם עוברים בוואדיות ובשבילי הרים, כדי לעקוף משמרות משטרה שהוצבו בכבישים. עם שחר הגיעו האנשים לסביבת ביריה, הקימו אוהלים, מתחו גדר והחלו בשתילת אילנות... דגל עברי הונף במחנה והמסר הגיע לכל קצווי הארץ, לאמור: "ביריה שוב בידינו"... השלטונות ציפו עד שיתפזר ההמון הרב, ולעת ערב כשבמקום נשארו רק כ-150 איש, הובאה תגבורת צבא ומשטרה בשריוניות ובטנקים, המחנה "נכבש", האוהלים נהרסו והאנשים שגילו התנגדות פסיבית, נגררו למכוניות ונעצרו. השמועה על ה"כיבוש" פשטה בסביבה, ולפי הוראת מפקדת ה"הגנה" יצאו כמה מאות אנשים שנותרו מ"העליה הראשונה", מראש פינה ומצפת בו בערב-ערב שבת- להקים את ביריה בשלישית. מכוניות עמסו והביאו מתנדבים נוספים, ורבני צפת התירו לאפות לחם לנאספים בעצם יום השבת. עם רדת הלילה הגיעו מאות בני הנוער אל פסגת ההר ונעצרו על ידי החיילים הבריטיים החמושים. המתח היה עצום,ופתאום מישהו צעק "חברה, הורה", וכמו קפיץ שהשתחרר נוצרו לפתע עשרות מעגלי ריקוד של "הורה ביריה" סוערת: "אם הופלנו לא נבהלנו/ על כל ביריה וסטרומה עוד נקומה/ אם כשלנו לא נפלנו/ עוז הגברנו ונגביר/כי זו הארץ ואחרת אין/כי בה נחיה היום וגם מחר/ כי בה נפקח, לא נעצום עיניים/ כי חי עוד חי, עוד עם ישראל חי". המתח התפוגג, חלק מהחיילים הסקוטים הצטרפו למעגלי הריקוד והמפקד הבריטי ציפה להוראות כיצד לנהוג ב"רקדנים הפולשים". הוקמו מספר אוהלים זעירים להגנה מפני הקור והגשם, והמון רב בא לבקר ולעודד את "כובשי ביריה". יומיים לאחר מכן בעצם חג הפורים, הודיעו השלטונות הבריטיים על הסכמתם להישארותם במקום של 20 איש לתחזוקה ולעבודות חקלאיות. המצור על ביריה הוסר, והניסיון לבטל יישוב עברי נכשל. לפרשת ביריה היה המשך ובמשפט שנערך נדונו עשרים מחבריה ל-4 שנות מאסר, וריצו חלק מהן. כמחצית השנה לאחר הפרשה, נורה בירושלים הקצין הבריטי שהיה אחראי לגירוש.
