נפגשים כל יום רביעי בשעה 13:00 במלון ביי וויו BayView, חיפה
Meeting every Wednesday on 13:00 at BayView HOTEL, Haifa

25/12/2013 - הרצאת אלוף במיל' אורי שגיא

הנשיא המכהן משה גן-צבי פתח את המפגש וברך את המרצה האורח אלוף (מיל) אורי שגיא  את האורחים/ות הרבים ואת חברי המועדון.
לאחר הטכס הרוטריוני המסורתי  של ברכות הרעות, פסוק השבוע והברכה הבינלאומית, הוצג המרצה על ידי חברנו ר/שמואל אידלמן:
אורי שגיא יליד  1943 נשוי + 3 מתגורר בכפר ביאליק. יש לו משק חקלאי המיצר שמן זית. למד לתואר ראשון היסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב וכן סיים לימודי תואר שני במדעי המדינה. באוניברסיטת חיפה, ושנת שבתון באוניברסיטת רייס שבטקסס ארה"ב. השכלה צבאית- קורס פו"ם בצה"ל ושנת לימודים בקולג' הצבאי  בפנסילבניה ארה"ב. ואלוף שגיא שירות צבאי עשיר בצה"ל: מ"פ בגולני בששת הימים, מפקד סיירת גולני במלחמת ההתשה ומג"ד. לאחר הסבה לשריון היה מח"ט בשריון,מפקד חטיבת גולני , השתתף במבצע אנטבה, מפקד אוגדה בשריון, ראש חטיבת מבצעים במטכ"ל, עוזר ראש אג"ם בדרגת אלוף, אלוף פיקוד הדרום, מפקד חיילות השדה וראש אמ"ן. כתב עבודות מחקר וספרים בנושאי ביטחון, מודיעין ואסטרטגיה, והרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. היה ראש צוות שיחות השלום עם סוריה בתקופת ממשלת ברק. וכן כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת המים מקורות. כיום עיקר עיסוקו הוא להפיק וליצר שמן זית.

המרצה פתח בדבריו והבהיר שאין לו מושג מה יהיה. הוא ביקש להבהיר שהוא מסתכל על החיים המזרח תיכוניים מנקודת מבט של חוקר היסטורי, כך עשה בעת שרותו הצבאי הממושך והן בתקופה שאחרי השרות הצבאי. ההיסטוריה דורשת הבהרה בשלושה מושגים: ההיסטוריה אינה ישות בפני עצמה. כל מה שיש במחקר המודיעיני וכל המדעים הלא מדויקים אינו מדויק. כל מה שמתרחש והתרחש מסביבנו אינו מבטיח דבר לגבי מה שעתיד להתרחש באזורנו. ההיסטוריה אינה יודעת לשפוט- מי שמנסה לשפוט הם ההיסטוריונים. בהיסטוריה אין חוקיות, ואזי עולה השאלה האם יש בהיסטוריה אבן מוצקה עליה ניתן להישען להבנת העתיד הצפוי לנו. השינויים המתרחשים טורפים את הקלפים לכל מי שחושב שניתן להסיק מהעבר על העתיד.
כוונתו בהרצאה זו היא – מה ניתן לחשוב שיהיה בעתיד ולא לקבוע בביטחון מה יהיה. מדינאים בישראל ניסו במהלך השנים לראות מה יהיה, בעוד שהפוליטיקה עוסקת בנושא עכשווי.
את ההיסטוריה לומדים לא בגלל התשובות שהיא נותנת אלא בגלל השאלות שהיא מעוררת. מי שבא למזרח התיכון עם דעה מגובשת- אין לו סיכוי כי הכל יתנפץ.
באיראן צומח כיום איום עולמי בנושא הגרעין. מאידך מדינות לא ממהרות לזרוק פצצות אטום. האיומים נגד מדינת ישראל קטנו לאחרונה בהרבה בהשוואה לשנים קודמות. ישראל נמצאת על סף היכולת לעצב את עתידה, ויכולה להשפיע על עתידה יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלה. כמעט אין שימוש במושג שנקרא "איום קיומי". משתמשים בו יותר מדי לאחרונה, דבר המהווה קצת זלזול במושג עצמו. משמעותו של איום קיומי נגזרת פעמים רבות מההחלטות שלנו.
האם נדע מה מבשר המאבק הפנימי במצרים? לא ולא. מה עומד להתרחש בסוריה? אין מושג. מלחמת בני אור בבני חושך- התרופה תהיה יותר גועה מעצם המחלה. נכל מקום-האיומים חד וחלק נמצאים במגמת ירידה.אנו ילידי הדור-ידענו איומים גדולים יותר.
חלק מהאיומים אין להם אופי צבאי. האיום האיראני פחות בעל משמעות קיומית. ולישראל יש חוסר יכולת להתמודד עם איומים בצורה משמעותית. מירון בנבניסטי בספרו כותב שמדינת ישראל אחרה את הרכבת. וזאת מהימין הקיצוני. המדינה תהיה מדינת כל אזרחיה ותופעת אבדן הזהות היהודית תהווה בעיה רצינית. "שוויון בנטל"- לא נטל של ממש. אמנם המצב קשה אבל לא נטל. זו מילה בעייתית מאד אבל זה מס שפתיים ש החברה הישראלית שהיא מתלבטת ומתקשה. יש כאן 6 שבטים שבקלות ניתן לאפיין אותם ולכל אחד מהם- משבר זהות.מדינת ישראל בעבר- מתגעגעים אליה, שירים, נוסטלגיה, אריק איינשטין. השלום לדעתו הוא לא מטרה אלא אמצעי. איפה החברה הישראלית? מה אנחנו? שוויון לא היה פה אף פעם. ראו את ספרו של אורי אבנרי שהיה לוחם בסיירת שועלי שמשון במלחמת השחרור על "הצד השני של המטבע". נשאלת השאלה מי מבין כוח היום במדינת ישראל? באזור? בטח לא כל אישיות פוליטית האומרת "אנחנו נראה להם! לא נשתוק!".
כדאי שנפחית בעצמת המילים כי מיהו החזק? מדינות אירופה לא יזילו דמעה אם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הדבר מביא לויכוח בלתי פתור. מדינת ישראל היא פלטפורמה המונעת על ידי הרעיון הציוני, היא מדינה יהודית/ מדינת העם היהודי, והיא דמוקרטית. ועדיין רבים הפקטורים המתנגדים ולא מאפשרים לממש את התובנה של מדינת ישראל.
מצרים נמצאת כיום במלחמת אזרחים עקובה מדם, מתקשה למצוא את זהותה החדשה. המאבק עם האחים המוסלמים השיעים הוא מאבק קשה. גם סוריה לא תחזור להיות מה שהייתה. היא הייתה יצור מלאכותי שהוקם ה 1946 , מדינה פלורליסטית בהרכבה. השינויים שחלים בה טומנים רק בעיות קשות לעתיד בסכסוך הדמים שבין המוסלמים הסונים לשיעים.
בשנת 2002 הייתה יוזמה של המדינות הערביות שרוב תושבי מדינת ישראל היו מסכימים עימה, אך ישראל לא הגיבה בזמן, וכשהגיבה כבר היה מאוחר. לא מכבר ציינו 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. מה למדנו? האם למדנו בכלל?- למדנו שטוב לדעת, למדנו שיש להפנים את המציאות. המאבקים בין הסונים לשיעים עוד לפנינו אך הם אינם קשורים לסכסוך הישראלי. אנחנו התירוץ- השנאה, התעמולה לבניית המאבקים שלהם.
המוטיב בינינו לבין הפלסטינאים- שם נמצא המתח לפתרון. בהסכם לא הצלחנו.לא סוריה, לא לבנון. אם ישראל לא תמצא ותיישם הסכם מדיני עם הפלסטינאים ימשיך המאבק. כרגע אין פתרון. כמו מחלה כרונית. 2 הצדדים כתמונת מראה- מדברים בשם "הצדק ההיסטורי"-כהיסטוריון הוא יכול לומר שחלקו סובייקטיבי. כבר ד"ר שאול טשרניחובסקי אמר:"האדם אינו אלא תדמית נוף מולדתו". לא די להכריז "שתי מדינות לשני עמים". זוהי אמירה בלבד, מס שפתיים, ללא תוכן.
איראן, תורכיה, ישראל וארה"ב – ארה"ב לא כמו שהייתה, איראן- הפכה לגורם מרכזי שישפיע באזורנו, תורכיה- ניסתה ללא הצלחה להראות הגמוניה על האזור. ישראל- יש לה מפתח שאינו בר שימוש. לא יכולה להמתין באפס מעשה לחסדי שמיים שיחליטו עבורנו. לאור השימוש במושג "צדק היסטורי" אין סיכוי בכלל שיבוא הסדר.
אברהם אבינו- גם שלנו וגם של הישמעאלים, קנה את מערת המכפלה מעפרון החיתי. כלומר מישהו ישב בחברון לפניו. מי שרוצה לדבר על צדק היסטורי צריך לדעת גם דברים אובייקטיביים ולא סובייקטיביים בלבד.לדעתו יש לרדת מהשימוש במילים הגבוהות ולהשתמש בהן פחות כי הן מרמזות על מחדל. צדק היסטורי- צריך לכלול צדק חלוקתי, צדק חברתי וצדק היסטורי.
אנחנו משתמשים במונח צדק- מי שעלה לכבוש את החרמון שקל את מימוש הצדק? כמובן שלא. שאלת השאלות היא לא אם אנחנו צודקים. מדינת ישראל רוצה להבטיח חיים אך עדיין לא הכריעה מהם גבולותיה. במונחי צדק היסטורי- גם התנ"ך נותן אלף פרשנויות. שאול, דויד ושלמה. השאלה החמורה יותר היא האם זה מקדם אותנו- כדי להבטיח חיים כאן לדורות הבאים? מדינה שאין לה גבולות אין לה מגבלות. החלטה על גבולות בעידן שלנו היא בעייתית כי הסביבה עוינת לנו. המזרח התיכון משתנה כל הזמן. 1956- מבצע קדש-ברה"מ וארה"ב איימו על ישראל ואז יצאנו מסיני בחופזה. 1973- מלחמת אוקטובר העמידה במצב קשה את השלום עם מצרים. הענין הוא בכך שהערבים מבינים רק כוח. האינתיפאדה הראשונה הביאה לתודעתנו שאנו חיי עם פלסטינאים הנמצאים במצוקה. הנושא פרץ, והנביט את הזרעים להסכם אוסלו. האינתיפאדה השנייה חלה בעת המעבר למילניום. ועידת מדריד הייתה גם שלב נוסף.
לסיום- ממה צריך להיזהר? מכאלה שיודעים את הכול, מכאלה שתמיד צודקים, מצדקנים משיחיים, ומכאלה שמדברים על המזרח התיכון ואין להם חוש הומור. ישראל- צריכה לעשות מה שטוב לה. אם יהיה שלום עם הפלסטינאים-טוב, אם לא- ישראל תעשה מ שטוב לה.
-------------------------------------
כתב וערך :    ר/יורם קנטר
רשמה את ההרצאה: נחמה וואנו
צילומים: ר/יורם נאומן
2024 © כל הזכויות שמורות למועדון רוטרי חיפה
bullet