מפגש המועדון 19 בפברואר, 2014: ביקור בבית בריגדיר הרמן קיש נשיאנו לשעבר (1938/39), משולב בסיור במוזיאון היפני ע"ש טיקוטין
בישיבת מועצת העיר חיפה, שהתקיימה ב־18 במאי 1958, הוחלט לרכוש את "בית קיש" ואת השטח סביבו בעבור הקמת המוזיאון היפני. את הבית בנה בריגדיר פ. ה. קיש, יו"ר הוועד הפועל הציוני בארץ ישראל וראש המחלקה המדינית בשנים 1923-1931. הוא התגורר בבית בשנים 1934-1939. קיש, שהיה קצין הנדסה ראשי של המשנה השמיני בצבא הבריטי, נפל בקרב במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה באפריל 1943. בית קיש משמש עד היום את משרדי המוזיאון, סדנאות יצירה, חדר יפני וספרייה, שהיא הגדולה ביותר מסוגה בארץ. הספרייה מכילה כשלושת אלפים ספרים ופרסומים מדעיים בנושא אמנות יפן ותרבותה.
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שוכן במרומי הר הכרמל, שד הנשיא 89 החולש על נופו של מפרץ חיפה. המוזיאון הוקם כמוסד עירוני בשנת 1959 ביוזמת פליקס טיקוטין (1893-1986), יליד גרמניה ואבא חושי (1898-1969), שהיה ראש העיר של חיפה באותם ימים. המוזיאון מוקדש כולו לשימורם והצגתם של חפצי אמנות יפניים והוא יחיד מסוגו במזרח התיכון. מטרת המוזיאון לאפשר לקהל הישראלי ללמוד ולהכיר את התרבות והאמנות היפנית; לקדם את ההבנה ההדדית בין ישראל ובין יפן ותושבי מזרח ומערב אסיה; ולעודד את חקר האמנות והתרבות היפנית.
פליקס טיקוטין, אדריכל במקצועו, היה לסוחר ולאספן של יצירות אמנות יפניים ידוע בעולם. למעלה מארבעים שנה אסף חפצי אמנות יקרי ערך ומיוחדים במינם וארגן תערוכות אמנות יפנית בגלריות ובמוזיאונים רבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ברח טיקוטין, בהיותו יהודי, מן הנאצים. הוא הסתיר את האוסף בהולנד וכך דאג שיצירות האמנות לא ייפלו לידיהם. לאחר המלחמה החליט טיקוטין שלאוסף ייעוד מיוחד במינו ועליו להימצא בארץ ישראל. בשנת 1956 הוא הגיע לישראל כדי לתרום את אוספו לאחד המוזיאונים. בעת ביקורו בחיפה נפגש עם אבא חושי והביע נכונות לתרום את האוסף לעיריית חיפה, ולבנות מוזיאון נפרד שיוקדש כולו לתצוגת האוסף שלו.
בישיבת מועצת העיר חיפה, שהתקיימה ב־18 במאי 1958, הוחלט לרכוש את "בית קיש" ואת השטח סביבו לשמש את המוזיאון היפני. את הבית בנה בריגדיר פ. ה. קיש, יו"ר הוועד הפועל הציוני בארץ ישראל וראש המחלקה המדינית בשנים 1923-1931. הוא התגורר בבית בשנים 1934-1939. קיש, שהיה קצין הנדסה ראשי של המשנה השמיני בצבא הבריטי, נפל בקרב במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה באפריל 1943. בית קיש משמש עד היום את משרדי המוזיאון, סדנאות יצירה, חדר יפני וספרייה, שהיא הגדולה ביותר מסוגה בארץ. הספרייה מכילה כשלושת אלפים ספרים ופרסומים מדעיים בנושא אמנות יפן ותרבותה.
במחסני אוסף המוזיאון כשבעת אלפים מוצגי אמנות ואומנות מתוכם כארבעת אלפים מאוספו של פליקס טיקוטין: ציורים, הדפסים, רישומים, מסכים מצוירים, פריטי טקסטיל, ספרים עתיקים מעוטרים, כלי קרמיקה, פריטי נטסקה (netsuke ), עבודות לכה, חרבות עתיקות ואביזרי חרבות וחפצי אמנות שימושית בעיקר מהמאות ה־19-17, וכן הדפסים יפניים מודרניים, מתוכם נבחרות יצירות שונות לתערוכות מתחלפות. במהלך השנים גדל אוסף המוזיאון. נוספו לו תרומות של אוספים אחרים כגון אוסף לואיס ב. גוטמן ואוסף דניאל והילדה לבוב מניו יורק, אוסף אברהם הורודיש מאמסטרדם ואוסף שולמית ודוד רובינפיין מקליפורניה. כמו־כן,
התערוכות באולמות התצוגה מוחלפות אחת לשלושה חודשים בערך תוך זיקה לעונות השנה ולאירועים שונים. סיבה אחרת להחלפת התערוכות הדינאמית היא רגישותם של הציורים וההדפסים היפנים להשפעת האור ותנאי מזג האוויר.
בשנת 1995 נבנה אגף חדש למוזיאון אשר חובר לאולם התצוגות המקורי. האגף החדש תוכנן בידי האדריכל היפני הנודע ג'ונזו יושימורה (Junzo Yoshimura; 1908-1997 ) מטוקיו, בשיתוף עם האדריכל הישראלי פרופסור אל מנספלד (1912-2004) מחיפה, בתמיכת הקרן ע"ש אווה טיקוטין־ליכט. פרופסור יושימורה, היה אחד האדריכלים הידועים ביפן, שניים מהישגיו המרשימים הם תכנון המוזיאון הלאומי של נארה ביפן ובית יפן בניו יורק. פרופסור מנספלד ידוע בישראל ובעולם בזכות תכנון מוזיאון ישראל בירושלים (תכנון פנים אדריכלית דורה גד), עבורו זכו שניהם בפרס ישראל לאדריכלות, 1965. במבנה החדש שתי קומות וקומת חניה, שטחו 1,800 מ"ר. שטח אולם התצוגות הוא 350 מ"ר, אשר חובר לאולם התצוגות הקיים בבניין הישן (300 מ"ר). סמוך לו אולם תצוגות נוסף באותו המפלס המקיף שטח של 120 מ"ר. בקומה השנייה תוכנן בשנת 2000 אודיטוריום ע"ש רפאל אנג'ל ז"ל ובו כמאתיים מקומות ישיבה, עם גרם מדרגות מיוחד שמחבר את המבנה הישן החד קומתי עם קומת האודיטוריום. תכנון האודיטוריום ואופן חיבורו למבנה הישן יצרו יחידה הומוגנית, שסגנונה משקף את הרוח היפנית. מוזיאון מקיים אירועים שונים בנושא אמנות ותרבות יפן: ערבי הרצאות, הקרנת סרטים, טקסי תה, חגיגות ופסטיבלים מיוחדים המתקיימים באודיטוריום ע"ש רפאל אנג'ל.
בזכות מגוון רב של תערוכות ופעילות חינוכית ותרבותית ענפה, המוזיאון הפך למרכז להפצת תרבות יפן, להבנת תרבות ייחודית זו, ולידידות בין שני העמים. בשנת 2000 זכה המוזיאון בפרס קרן יפן היוקרתי המוענק אחת לשנה לתורמים לקידום חילופי תרבות עם יפן. בשנת 2003 דירגה הועדה לאיכות התערוכות והאוספים מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל את מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית במקום שני.
לאחר סיור החברים בביתו של בריגדיר קיש, וסיור במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית על תצוגותיו הנוכחיות, עברנו למסעדה הסינית הכשרה במלון נוף, מקום שם התקיים השלב השני של המפגש שכלל את החלק הטיכסי הרוטריוני המסורתי ודברים רבים בנושאי מורשת המועדון לדורותיו. למרות שקצרה רוחם של החברים הרעבים, קיים הנשיא המכהן את הטקס על כל כלליו ודקדוקיו, ביד רמה ובזרוע נטויה.
את פסוק השבוע הביא חברנו ר/יורם קנטר- לאור הויכוחים בעיתונות על זכותו או אי זכותו של מורה להביע את דעותיו לפני תלמידיו בחרתי להציג בקצרה את נושא חופש הדיבור:
על פי מילון אבן שושן , משמעותו : -הזכות הנתונה לכל אדם להביע בפומבי את דעותיו, גם אם הן מתנגדות לעמודה הרשמית של הממשלה . לכך גם ניתן להוסיף את אמירתו הידועה של וולטיר על פיה : "אינני מסכים למה אחת שאתה אומר, אך אגן עד-מוות על זכותך להביע את דעתך". במילון המשפטי האמריקני קיימות הגדרות נפרדות לחופש הדיבור (speech ) חופש הביטוי ( expression ) וחופש העיתונות ( (press. חופש הדיבור ( Freedonl of Speech ) היא הזכות של הפרט, המוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, להביע מחשבות והשקפות ללא הגבלה מצד השלטון. חופש הביטוי -Freedom of Expression) ) מוגדר כזכות המוקנית ע"י התיקון הראשון לחוקה האמריקאית הכוללת את חרות הדיבור, הדת והעיתונות.
חופש העיתונות ( (Freedom of the Press , המוגן אף הוא על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, הוא הזכות לפרסם או להפיץ מחשבות והשקפות ללא הגבלה מצד השלטון המוקנית על ידי התיקון הראשון לחוקה. חופש הדיבור הוא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ואחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית - וגם בהצהרת זכויות האזרח של המהפכה הצרפתית ומגילת זכויות האדם של האו"ם מוגן חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא הזכות להתבטא לפי רצונו החופשי של כל אדם, להביע דעה על כל דבר ובכל דרך, הזכות לשמוע כל התבטאות של הזולת (או לקרוא אותה או לחזות בה) והזכות לקבל מידע שמישהו מעוניין להפיץ. חופש הביטוי הוא אחד מיסודות הדמוקרטיה. התפיסה הדמוקרטית מניחה כי איש אינו יודע בוודאות מהי הדרך הנכונה שבה יכולה מדינה להשיג את מטרותיה, ולכן יש לאפשר "שוק דעות" פתוח אשר בו בעלי הדעות השונות מנסים לשכנע אלה את אלה ואת כלל הציבור בצדקתם, כאשר דעת הרוב מתקבלת לבסוף. אבל, גם אם התקבלה דעה שגויה, תמיד קיים "שוק דעות" פתוח המאפשר את קיומן של דעות החולקות על דעת הרוב וכך מתאפשרת החלפת הדרך והשלטון והדרך. לתקשורת תפקיד חשוב כמממשת את חופש הביטוי במדינה דמוקרטית - היא מדווחת ומביאה עובדות ונתונים לאזרח כדי שיוכל לשפוט ולהעריך את הדעות הרווחות בציבור ולגבש דעה משל עצמו. מדברים על חופש הביטוי ומתייחסים לזכות זו כאל דבר מובן מאליו, למרות שבספר החוקים שלנו אין אף חוק שקובע חד משמעית שהזכות לחופש הביטוי היא זכות שקבועה לפי החוק. בהיעדר חוקה כתובה המבטיחה את הזכויות והערכים הדמוקרטיים הבסיסיים בישראל, הזכות לחופש הביטוי במשפט החוקתי הישראלי מתבססת על תקדימי בג"צ (בית דין גבוה לצדק), חוקי יסוד כגון "חוק כבוד האדם וחירותו" ועל "הכרזת העצמאות". פסק הדין הראשון שהכיר בזכות זו כחלק מהזכויות הקיימות במדינה ניתן בבג"צ "קול העם" (1953). מפסק הדין יצא שהזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. כלומר ניתן להגביל את חופש הביטוי אם הוא מתנגש עם אינטרסים חברתיים חשובים אחרים, בעיקר אם מדובר באינטרס של בטחון המדינה.
כדי שבעתיד יוכלו לאזן בין האינטרסים הללו קבע השופט אגרנט את "מבחן הוודאות הקרובה". מבחן זה מאפשר לרשויות השלטון למנוע ביטוי רק אם קיימת סכנה בדרגת הסתברות גבוהה ("ודאות קרובה") לפגיעה חמורה בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
כיום קימות הגבלות על חופש הביטוי בישראל, במצבים הבאים:
* כאשר יש סכנה לציבור - אם הביטוי עלול לסכן עניין ציבורי חשוב – ביטחון המדינה, שלום הציבור וכל אינטרס ציבורי אחר בסבירות גבוהה ולא אם יש רק השערה או חשש לכך.
* כאשר חופש הביטוי עלול פוגע בזולת.
* כאשר חופש הביטוי הוא ביטוי פלילי
• איום לפגוע באדם, או הסתה לבצע עבירה.
• פרסום דבר שעלול לעורר פחד ובהלה בציבור מתוך ידיעה שלא מדובר באמת.
• הסתה לגזענות - לרדיפה, שנאה או השפלה של ציבור בני אדם.
• ביטויי המרדה. כלומר, לעודד פעולות לשינוי המשטר בדרכים בלתי חוקיות.
• ביטוי שהוא לשון הרע בכוונה לפגוע בשמם הטוב של בני אדם.
• פרסום הפוגע בפרטיותו של אדם.
לאור כל זאת- נראה לי שהכי טוב לזכור ולא לשכוח את הפסוק מספר משלי: "החיים והמוות ביד הלשון"...
הברכה הבינלאומית- את הברכה הבינלאומית וכן דברים באשר למורשת המועדון הביא חברנו ר/זאב מטר:
מתן הכבוד לזיכרון חברי המועדון לדורותיהם מהווה את המסד והטפחות למורשת מועדוננו רוטרי חיפה החוגג 80 שנות עשייה. לזכור ולא לשכוח את החברים שנפרדו מעמנו משך השנים לעולם שכולו טוב ולחשוב על החברים הפועלים עמנו ובינינו יום יום -זאת רוח המועדון בה אחווה ועשייה אחד הם. ההיסטוריה מספרת עבר ומנחילה לנו מורשת למועדון חי ונושם שעשה ועושה למען החברות ולמען הקהילה. זאת היא המחשבה המנחה את סיפורי מורשת המועדון בלשון "והגדת לבניך". שניים מחברנו מונצחים היום והם חבר המועדון פרדריק הרמן קיש זכרו לברכה נ"ל לשנת הרוטרי 1938-1939 המוכר כבריגדיר קיש שבביתו בקרנו היום, וכן וחבר המועדון רפאל אנגיל זכרו לברכה וזוגתו רוז אנגיל זכרה לברכה נשיאת האינרוויל לשנת 1979-1980 שתרמו למען ריהוט האודיטוריום במוזיאון טיקוטין הנקרא אודיטוריום אקוסטי ע"ש רפאל אנגיל . פרדריק הרמן קיש נולד בשנת 1888 בהודו למשפחה יהודית אשר שרתה כנציגת האימפריה הבריטית בתפקידים שונים. קיש היה בוגר האקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית .ב 1907 שירת בדרגת לויטננט/ סגן בגדוד ה" רויאל אינגיינרס" בשנים 1914 - 1909שירת כאיש צבא בהודו ובבלו'ציסטן ובמלחמת העולם הראשונה שירת כקצין הנדסה בצבא הבריטי בצרפת שם נפצע פעמיים. פרדריק הרמן קיש מעבר להיותו איש צבא היה מעורב בפעילות דיפלומטית ובשליחות ציבורית בארץ ובפעילות ציבורית הן בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים והן כיו"ר הועד האולימפי הארצישראלי שנוסד בשנת 1933 ע"י תנועת המכבי כאשר במאי 1934 הועד האולימפי הבינלאומי התכנס באתונה ואישר קבלת הועד האולימפי הישראלי לתנועה האולימפיה העולמית. בספטמבר 1939 חזר כמתנדב וכקצין הבכיר ביותר מא"י לצבא הבריטי כמהנדס הראשי ראשית בפיקוד קירניקה ולאחר מכן כמהנדס הראשי של המחנה השמיני במדבר המערבי. היה זה חברנו קיש שהיה אחראי לבניית הביצורים בקו אל-עלמיין - בהתאם למוסכם עם מפקד החזית גנרל ברנרד מונטגומרי. באפריל 1943 בעת בדיקת שדה מוקשים ע"י סוזה בתוניסיה עלה על מוקש וניספה בהיותו בגיל 64 . פרדריק הרמן קיש נולד בשנת 1888 בבנגלור שבהודו לאביו הרמן מיכאל קיש, ועל כן שלוחה הברכתה הבינלאומית הרוטריונית למועדון הרוטרי של בנגלור קרנאטקה Rotary Club of Bangalore, Karnataka מאיזור 3190 שהתחיל פעילותו ב 1934. המועדון נמנה על 83 מועדונים באזור ובו 3440 חברים השיך לאזור 5 ברוטרי הבינלאומי ובו חלק ממדינת Andhra Pradesh ומדינת Karnataka ,כאשר המועדון הראשון שנוסד בהודו היה מועדון רוטרי כלכותה שנוסד בשנת 1919 והתחיל פעילותו כמועדון של רוטריונים זרים בשנת 1920 . המועדון של בנגלור כולל 231 חברים הנפגשים בכל יום שני בשעה 19.00 ב House of Friendship .
אבקש להרים כוסית ברכה למועדון הרוטרי בנגלור קארנטקה ולא לשכות את חברינו פרדריק הרמן קיש ז"ל ואת אשתו רות ז"ל ממשפחתו של סיר הרברט סמואל הנציב העליון הראשון לא"י, לזכור ולהזכיר את רפאל אנג'ל וזוגתו רוז אנג'ל זכרם לברכה ולהוסיף לברכה את חברינו האינג’ינרים והארכיטקטים - אינגי אוריאל שלון נשיא המועדון לשנת הרוטרי 1949-1950 ויו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בחיפה בשנות הששים של המאה הקודמת, את חברנו הארכיטקט רוני שלוש ואת חברנו אינגי אריה חזון יבדלו שניהם לחיים ארוכים וטובים שעסקו בבנין הארץ ואת חברתנו האדריכלית חנה צוריאל מענף הבנייה. ובנוסף לזכור ולא לשכוח את חברנו אלכסנדר גוטסמן הרופא ואיש המכבי מנושאי הכבוד של דגל המכבייה ולהוסיף לזיכרון את סוזי נאומן זכרה לברכה, אמו של חברנו יורם נאומן שהשתתפה כאתלטית במכבייה השנייה. ולבסוף להודות לחברנו נ"ל כרמל הכהן - הילד הראשון שנולד על הכרמל הנושא בגאון את דגל המורשת בשנה הרוטרי , לנ"ל אריה מהולל ונ"ל לשלמה אסיף שעשו ועושים למען שמירת המידע על המועדון במסגרת הארכיב בבית מילר למען מורשת העתיד של המועדון לדורות הבאים.
נ"ל כרמל הכהן, שתרם רבות להבאת פרקים הקשורים למורשת המועדון במפגשים האחרונים, אמר:
היום הוא אחד הימים המרגשים ביותר לחברי מועדון רוטרי חיפה, כאשר אנו מבקרים בבית משפחת בריגדיר הרמן קיש, הקצין הבכיר ביותר בצבא הבריטי-ישראלי שלחם במלחמת העולם השנייה, ונהרג במהלך מלחמה זו. מי שהיה הנשיא היהודי הראשון של מועדוננו, שכיהן בשנת הרוטרי 1938/39 , וכן מבקרים באולם על שם רפאל אנג'ל ורעייתו רוז-חבר מועדוננו ומי שהייתה נשיאת האינרוויל שלנו. זכות היא לנו לבקר בבית קיש –בית מרשים של אדם שהיה איש צבא מהולל, אישיות מצוינת, איש ציבור ציוני ורוטריון מיוחד במינו. על ביתו של קיש , אותו הוא תרם לצרכי ציבור תושבי חיפה, משמש כיום כחלק מהמוזיאון היפני-מוזיאון טיקוטין, ובו האולם שנתרם על ידי משפחת אנג'ל. אני מודה לכל חברי ועדת מורשת המועדון ולנשיאנו משה גן-צבי על עזרתם ותמיכתם לפעילות שמירת והבאת מורשת המועדון לדיעת כל החברים.
חברתנו ר/חביבה רוגר הביאה דברים במסגרת חודש המורשת של המועדון על חבר המועדון מהשורה שלא היה נשיא אך ראוי להיכלל בין הדמויות שנזכרות במסגרת המורשת של המועדון. התבקשתי לדבר על רפאל אנג'ל, וסברתי שזו המשימה הקלה ביותר שהוטלה עלי. הרי הכרתי אותו לפני 42 שנים. אבא של אמנון, של אבי, של אודי. ואז התברר לי שלהכיר מישהו אין פירושו לדעת עליו. והתחלתי לתחקר חברים ותיקים, כרמליסטים ותיקים, ואת המשפחה. כאשר רוז אנג'ל, רעייתו של רפאל אנג'ל ומי שכיהנה כנשיאת האופן הפנימי, הלכה לעולמה, הספיד אותה אבי, בנם הבכור, במילים מרגשות. רוב הדברים שאומר כאן מקורם בהספד הזה.
נג"ל יעקב גרומן אמר פעם: הסיפור של רוטרי אינו סיפורה של תנועה ולא סיפור של שנות קיום התנועה – אלא זה סיפורם של רוטריונים, שכל אחד ואחד מאתנו, במעשים שהוא עושה למען הזולת – מעצב בכך את דמותו של רוטרי ונותן תוכן לתנועה זו של אנשי שרות. אנחנו, ברוטרי, נוהגים לא פעם לציין את שנות הרוטרי על פי שנת הנשיא – השנה של שלמה או של שאול, השנה של עודד או של אריה. זה נוח, אבל לא מדויק. הנשיא אכן מנהיג את המועדון בשנה שלו, אך מי שעושה את המלאכה, שמבצע, אלה החברים מהשורה. לכן שמחתי כאשר כרמל הכהן, נשיא לשעבר כרמל הכהן, הציע שנעלה גם את זכרם ופועלם של חברים שלא כיהנו כנשיאים.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו אני מבקשת לקחת אתכם לירושלים של תקופת המנדט. עיר קוסמופוליטית תוססת. החברה היהודית הגבוהה של העיר הורכבה ממשפחות האצולה של הספרדים הטהורים, כמו הסיטונים, הקסטלים, הרג'ואנים, האנג'לים. רפאל אנג'ל, נולד ב-1910, בן לאברהם שעלה ב-1880 מתורכיה, ולאיסטריה לבית קסטל, שמשפחתה בהתיישבה בחברון עשרה דורות קודם. הוא נשלח, כמו רבים מבני משפחות אלה ללמוד בבית הספר הערבי נוצרי סנט ג'ורג', שנחשב עד היום לטוב שבבתי הספר התיכוניים בירושלים. חבריו לספסל הלימודים היו בני האצולה הפלשתינית, כמו החוסיינים, הנשאשיבים, הדג'אנים. באותה חברה ירושלמית, של הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית ושל בכירי הפקידות המנדטורית, הוא גדל כאיש העולם הגדול. שולט בעברית ובאנגלית, בספרדית, בערבית ובצרפתית, וכמובן בלדינו, שבה דיברו בבית הוריו. דון ז'ואן, יפה תואר, עם קשרים חברתיים ענפים. כבר אז נהג במכונית ספורט שלה גג נפתח. אבל אל תטעו בתדמית הזו. מאחורי הצעיר הבליין, היה רפאל אנג'ל איש עבודה חרוץ. הוא השתלב בעסק המשפחתי הצומח במהירות, "מאפיית אנג'ל", והיה גם חבר ב"הגנה". יום אחד הוא נכנס לבית הקפה "עטרה" וראה שם את רוז סיטון, יפהפיה אלגנטית ובעלת אישיות מיוחדת: למרות שגדלה במשפחה דתית קפדנית, היא התחנכה בצרפתית בבית הספר העממי במנזר סנט ג'וזף, ובאנגלית בבית הספר התיכון. אבי, הבן הבכור, מתאר את התוצאה: היא דיברה עם הוריה בערבית, ספרה תמיד בצרפתית, קראה ספרים באנגלית וביום יום דיברה עברית. בניגוד למה שהיה מקובל בקהילה החלבית, שאליה השתייכו ההורים, בתום לימודיה היא יצאה לעבוד, במחלקת היערנות של המנדט הבריטי. הבוס היה אנגלי והקולגות ערבים ירושלמים. אבל נחזור לקפה עטרה, למפגש בין רוז לרפאל. רפאל אנג'ל לא התבלבל, ומייד לאחר שהציגו אותה בפניו לחש לה: "את תהיי אשתי"... החתונה נערכה ב-6 ביוני 1944.יום הפלישה לנורמנדי, להזכירכם. זה לא הפריע לאצולה הירושלמית על כל מרכיביה הססגוניים להתייצב במיטב מחלצותיה ב"קינג דייויד" ולשמוח עם הזוג הצעיר והמרשים. אחרי החתונה, רוז ורפאל עברו לבית המשפחה רחב המידות בשכונה החדשה, הכי מערבית בעיר: קריית משה מונטיפיורי. בשכונה גרו עוד 3 משפחות אנג'ל ו- רוז תופסת בקלות רבה את מקומה בשבט המשפחתי הגדול. שמעתי עכשיו מאבי גם את ההסבר לשם רם, שרפאל לא נולד איתו. אצל העדה החלבית אין זה נהוג לקרוא באותו שם לאבי האישה ולבעלה, ולכן רפאל הוסיף את השם רם לשמו.
בשנות החמישים רוז, רפאל ושלושת בניהם הקטנים נסעו לשליחות בדרום אמריקה. בשנת 1958, בתום השליחות ולאחר טיול משפחתי מקיף באירופה, הם החלו חיים חדשים בעיר חדשה. האנג'לים פיצלו אז את אחזקותיהם ורפאל, יחד עם אחיו, ניסים וליאון, עברו לחיפה ופתחו כאן את "מאפיית ישראל". רפאל ניהל את העסק המשפחתי עד 1979. רפאל ורוז השתלבו בחיפה לא רק מבחינה עסקית אלא גם חברתית. הילדים נשלחו לריאלי ורוז ורפאל הפכו לחיפאים גאים. הבית היה מלא תמיד בחברים ובאורחים. התגבשה חבורה של חברים קרובים שבילתה יחד, טיילה בארץ ובילתה בשבתות בנווה ים. אבל החברים והאורחים היו במעגלים נרחבים הרבה יותר. רבים רבים נהנו מהכנסת האורחים בבית אנג'ל, מהבישולים של רוז שהיו לשם דבר, מהעראק, הוויסקי והקאמפרי שרפאל היה מוזג מהבר. ותיקי המועדון עוד זוכרים את הבר הזה, המצופה בפורמייקה אדומה, השקוע בקיר האבנים בסלון.
ועדיין – בצד הבילויים והחיים החברתיים הסוערים, רפאל המשיך בעבודה הקשה בניהול המאפייה. ומבחינתו, ניהול הוא דאגה מלאה ללקוח. הוא לא היסס, למשל, לעלות על משאית לחלוקת לחם, כאשר אחד הנהגים נעדר. ההצטרפות לרוטרי חיפה בשנת 1972 הייתה מבחינת רפאל אנג'ל חלק בלתי נפרד מהשתלבותו בקהילה העסקית והחברתית של חיפה. איך אתם זוכרים את רפאל אנג'ל? שאלתי כמה מהחברים הוותיקים. כולם ציינו את החיוך התמידי שהאיר את פניו, את החביבות, את האצילות, את הדיבור בגובה העיניים עם שועי ארץ ועם פועלים שאיתם ניגב חומוס בסקנדר או שיחק שש-בש. זכרו את ההתעניינות והרצון לסייע, בעדינות ובהבנה, לכל מכר. אין פלא שנ"ל אליאס סעיד זיהה את הפוטנציאל באדם כזה, רחב אופקים, איש רעים להתרועע וקשוב לזולת, וגייס אותו להקמת ועדת שכנות טובה. שנים רבות היה פעיל בוועדה זו. הוא עשה עבודה רוטריונית נאמנה בוועדות נוספות, כמו האפיק הבינלאומי.
מהכנסת האורחים בביתו נהנו לא מעט משלחות של אורחים רוטריוניים וחילופי נוער, אך נראה כי השכנות הטובה ביטאה את אישיותו בדרך הנכונה ביותר. אולי אזכיר רק דוגמא אחת לפעילותו במועדון: רפאל אנג'ל, יחד עם סעיד, ייבדל לחיים ארוכים, היו נוסעים לבתי סוהר, לשחרר, לשקם ולמצוא עבודה לעבריינים צעירים. בלי גינונים, תמיד עם מילה טובה, זוכר אותו אלי חכים: בלי פוזה ובלי שואו אוף. כך, למשל, איש העולם הגדול, המקפיד כל כך בלבושו, היה קונה בדים לחליפות במקסים ומוסר לחייט ברחוב שיבת ציון. בכרטיס החבר שלו בארכיון המועדון צויין כי הסיווג המקצועי של רפאל: אפיית לחם. והתחביב – ציור. ועוד מהכרטיס: רפאל רם אנג'ל ידוע גם בכינויו רפי. אגב, מתוך הוקרה לאישיותו, הנהג של רוז, נאדי, קרא על שמו את בנו הבכור, רמי.
רוז הצטרפה לאופן הפנימי. כישוריה, יכולת הארגון והמנהיגות שלה הובילו אותה לתפקיד נשיאת האופן הפנימי בשנת 1979-1980, הנשיאה השנייה אחרי עליזה גלעד. אבל הפעילות באופן הפנימי הייתה רק חלק מפעילותה הציבורית הענפה: ביעל, במוזיאון המדע, ברמב"ם ובמשך שנים רבות הייתה ראש אגודת הידידים בחיפה של האוניברסיטה העברית. קרוב לגיל 80, היא נפרדה מהג'וב האחרון, ובטלפון למחרת עוד ביקשה מילדיה בקשה אופיינית: "עזרו לי למצוא עבודה, אחרת - מה אעשה מחר בבוקר....".
ר/רפאל אנג'ל הלך לעולמו ב-1989. בני המשפחה מצאו את הדרך הנכונה להנציחו, באולם על שמו במוזיאון טיקוטין שבו התארחנו היום. רוז נפטרה, לאחר שנים של מחלה, במאי האחרון. שניהם היו אנשים יפים מלגו ומלבר, שבאישיותם ובמעשיהם תרמו לרקמת החיים, לקהילה החיפאית ולמועדון רוטרי חיפה.
-------------------------------------
כתב וערך: ר/יורם קנטר
צילומים: ר/: יורם נאומן
בישיבת מועצת העיר חיפה, שהתקיימה ב־18 במאי 1958, הוחלט לרכוש את "בית קיש" ואת השטח סביבו בעבור הקמת המוזיאון היפני. את הבית בנה בריגדיר פ. ה. קיש, יו"ר הוועד הפועל הציוני בארץ ישראל וראש המחלקה המדינית בשנים 1923-1931. הוא התגורר בבית בשנים 1934-1939. קיש, שהיה קצין הנדסה ראשי של המשנה השמיני בצבא הבריטי, נפל בקרב במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה באפריל 1943. בית קיש משמש עד היום את משרדי המוזיאון, סדנאות יצירה, חדר יפני וספרייה, שהיא הגדולה ביותר מסוגה בארץ. הספרייה מכילה כשלושת אלפים ספרים ופרסומים מדעיים בנושא אמנות יפן ותרבותה.
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית שוכן במרומי הר הכרמל, שד הנשיא 89 החולש על נופו של מפרץ חיפה. המוזיאון הוקם כמוסד עירוני בשנת 1959 ביוזמת פליקס טיקוטין (1893-1986), יליד גרמניה ואבא חושי (1898-1969), שהיה ראש העיר של חיפה באותם ימים. המוזיאון מוקדש כולו לשימורם והצגתם של חפצי אמנות יפניים והוא יחיד מסוגו במזרח התיכון. מטרת המוזיאון לאפשר לקהל הישראלי ללמוד ולהכיר את התרבות והאמנות היפנית; לקדם את ההבנה ההדדית בין ישראל ובין יפן ותושבי מזרח ומערב אסיה; ולעודד את חקר האמנות והתרבות היפנית.
פליקס טיקוטין, אדריכל במקצועו, היה לסוחר ולאספן של יצירות אמנות יפניים ידוע בעולם. למעלה מארבעים שנה אסף חפצי אמנות יקרי ערך ומיוחדים במינם וארגן תערוכות אמנות יפנית בגלריות ובמוזיאונים רבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ברח טיקוטין, בהיותו יהודי, מן הנאצים. הוא הסתיר את האוסף בהולנד וכך דאג שיצירות האמנות לא ייפלו לידיהם. לאחר המלחמה החליט טיקוטין שלאוסף ייעוד מיוחד במינו ועליו להימצא בארץ ישראל. בשנת 1956 הוא הגיע לישראל כדי לתרום את אוספו לאחד המוזיאונים. בעת ביקורו בחיפה נפגש עם אבא חושי והביע נכונות לתרום את האוסף לעיריית חיפה, ולבנות מוזיאון נפרד שיוקדש כולו לתצוגת האוסף שלו.
בישיבת מועצת העיר חיפה, שהתקיימה ב־18 במאי 1958, הוחלט לרכוש את "בית קיש" ואת השטח סביבו לשמש את המוזיאון היפני. את הבית בנה בריגדיר פ. ה. קיש, יו"ר הוועד הפועל הציוני בארץ ישראל וראש המחלקה המדינית בשנים 1923-1931. הוא התגורר בבית בשנים 1934-1939. קיש, שהיה קצין הנדסה ראשי של המשנה השמיני בצבא הבריטי, נפל בקרב במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה באפריל 1943. בית קיש משמש עד היום את משרדי המוזיאון, סדנאות יצירה, חדר יפני וספרייה, שהיא הגדולה ביותר מסוגה בארץ. הספרייה מכילה כשלושת אלפים ספרים ופרסומים מדעיים בנושא אמנות יפן ותרבותה.
במחסני אוסף המוזיאון כשבעת אלפים מוצגי אמנות ואומנות מתוכם כארבעת אלפים מאוספו של פליקס טיקוטין: ציורים, הדפסים, רישומים, מסכים מצוירים, פריטי טקסטיל, ספרים עתיקים מעוטרים, כלי קרמיקה, פריטי נטסקה (netsuke ), עבודות לכה, חרבות עתיקות ואביזרי חרבות וחפצי אמנות שימושית בעיקר מהמאות ה־19-17, וכן הדפסים יפניים מודרניים, מתוכם נבחרות יצירות שונות לתערוכות מתחלפות. במהלך השנים גדל אוסף המוזיאון. נוספו לו תרומות של אוספים אחרים כגון אוסף לואיס ב. גוטמן ואוסף דניאל והילדה לבוב מניו יורק, אוסף אברהם הורודיש מאמסטרדם ואוסף שולמית ודוד רובינפיין מקליפורניה. כמו־כן,
התערוכות באולמות התצוגה מוחלפות אחת לשלושה חודשים בערך תוך זיקה לעונות השנה ולאירועים שונים. סיבה אחרת להחלפת התערוכות הדינאמית היא רגישותם של הציורים וההדפסים היפנים להשפעת האור ותנאי מזג האוויר.
בשנת 1995 נבנה אגף חדש למוזיאון אשר חובר לאולם התצוגות המקורי. האגף החדש תוכנן בידי האדריכל היפני הנודע ג'ונזו יושימורה (Junzo Yoshimura; 1908-1997 ) מטוקיו, בשיתוף עם האדריכל הישראלי פרופסור אל מנספלד (1912-2004) מחיפה, בתמיכת הקרן ע"ש אווה טיקוטין־ליכט. פרופסור יושימורה, היה אחד האדריכלים הידועים ביפן, שניים מהישגיו המרשימים הם תכנון המוזיאון הלאומי של נארה ביפן ובית יפן בניו יורק. פרופסור מנספלד ידוע בישראל ובעולם בזכות תכנון מוזיאון ישראל בירושלים (תכנון פנים אדריכלית דורה גד), עבורו זכו שניהם בפרס ישראל לאדריכלות, 1965. במבנה החדש שתי קומות וקומת חניה, שטחו 1,800 מ"ר. שטח אולם התצוגות הוא 350 מ"ר, אשר חובר לאולם התצוגות הקיים בבניין הישן (300 מ"ר). סמוך לו אולם תצוגות נוסף באותו המפלס המקיף שטח של 120 מ"ר. בקומה השנייה תוכנן בשנת 2000 אודיטוריום ע"ש רפאל אנג'ל ז"ל ובו כמאתיים מקומות ישיבה, עם גרם מדרגות מיוחד שמחבר את המבנה הישן החד קומתי עם קומת האודיטוריום. תכנון האודיטוריום ואופן חיבורו למבנה הישן יצרו יחידה הומוגנית, שסגנונה משקף את הרוח היפנית. מוזיאון מקיים אירועים שונים בנושא אמנות ותרבות יפן: ערבי הרצאות, הקרנת סרטים, טקסי תה, חגיגות ופסטיבלים מיוחדים המתקיימים באודיטוריום ע"ש רפאל אנג'ל.
בזכות מגוון רב של תערוכות ופעילות חינוכית ותרבותית ענפה, המוזיאון הפך למרכז להפצת תרבות יפן, להבנת תרבות ייחודית זו, ולידידות בין שני העמים. בשנת 2000 זכה המוזיאון בפרס קרן יפן היוקרתי המוענק אחת לשנה לתורמים לקידום חילופי תרבות עם יפן. בשנת 2003 דירגה הועדה לאיכות התערוכות והאוספים מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל את מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית במקום שני.
לאחר סיור החברים בביתו של בריגדיר קיש, וסיור במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית על תצוגותיו הנוכחיות, עברנו למסעדה הסינית הכשרה במלון נוף, מקום שם התקיים השלב השני של המפגש שכלל את החלק הטיכסי הרוטריוני המסורתי ודברים רבים בנושאי מורשת המועדון לדורותיו. למרות שקצרה רוחם של החברים הרעבים, קיים הנשיא המכהן את הטקס על כל כלליו ודקדוקיו, ביד רמה ובזרוע נטויה.
את פסוק השבוע הביא חברנו ר/יורם קנטר- לאור הויכוחים בעיתונות על זכותו או אי זכותו של מורה להביע את דעותיו לפני תלמידיו בחרתי להציג בקצרה את נושא חופש הדיבור:
על פי מילון אבן שושן , משמעותו : -הזכות הנתונה לכל אדם להביע בפומבי את דעותיו, גם אם הן מתנגדות לעמודה הרשמית של הממשלה . לכך גם ניתן להוסיף את אמירתו הידועה של וולטיר על פיה : "אינני מסכים למה אחת שאתה אומר, אך אגן עד-מוות על זכותך להביע את דעתך". במילון המשפטי האמריקני קיימות הגדרות נפרדות לחופש הדיבור (speech ) חופש הביטוי ( expression ) וחופש העיתונות ( (press. חופש הדיבור ( Freedonl of Speech ) היא הזכות של הפרט, המוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, להביע מחשבות והשקפות ללא הגבלה מצד השלטון. חופש הביטוי -Freedom of Expression) ) מוגדר כזכות המוקנית ע"י התיקון הראשון לחוקה האמריקאית הכוללת את חרות הדיבור, הדת והעיתונות.
חופש העיתונות ( (Freedom of the Press , המוגן אף הוא על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, הוא הזכות לפרסם או להפיץ מחשבות והשקפות ללא הגבלה מצד השלטון המוקנית על ידי התיקון הראשון לחוקה. חופש הדיבור הוא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ואחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית - וגם בהצהרת זכויות האזרח של המהפכה הצרפתית ומגילת זכויות האדם של האו"ם מוגן חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא הזכות להתבטא לפי רצונו החופשי של כל אדם, להביע דעה על כל דבר ובכל דרך, הזכות לשמוע כל התבטאות של הזולת (או לקרוא אותה או לחזות בה) והזכות לקבל מידע שמישהו מעוניין להפיץ. חופש הביטוי הוא אחד מיסודות הדמוקרטיה. התפיסה הדמוקרטית מניחה כי איש אינו יודע בוודאות מהי הדרך הנכונה שבה יכולה מדינה להשיג את מטרותיה, ולכן יש לאפשר "שוק דעות" פתוח אשר בו בעלי הדעות השונות מנסים לשכנע אלה את אלה ואת כלל הציבור בצדקתם, כאשר דעת הרוב מתקבלת לבסוף. אבל, גם אם התקבלה דעה שגויה, תמיד קיים "שוק דעות" פתוח המאפשר את קיומן של דעות החולקות על דעת הרוב וכך מתאפשרת החלפת הדרך והשלטון והדרך. לתקשורת תפקיד חשוב כמממשת את חופש הביטוי במדינה דמוקרטית - היא מדווחת ומביאה עובדות ונתונים לאזרח כדי שיוכל לשפוט ולהעריך את הדעות הרווחות בציבור ולגבש דעה משל עצמו. מדברים על חופש הביטוי ומתייחסים לזכות זו כאל דבר מובן מאליו, למרות שבספר החוקים שלנו אין אף חוק שקובע חד משמעית שהזכות לחופש הביטוי היא זכות שקבועה לפי החוק. בהיעדר חוקה כתובה המבטיחה את הזכויות והערכים הדמוקרטיים הבסיסיים בישראל, הזכות לחופש הביטוי במשפט החוקתי הישראלי מתבססת על תקדימי בג"צ (בית דין גבוה לצדק), חוקי יסוד כגון "חוק כבוד האדם וחירותו" ועל "הכרזת העצמאות". פסק הדין הראשון שהכיר בזכות זו כחלק מהזכויות הקיימות במדינה ניתן בבג"צ "קול העם" (1953). מפסק הדין יצא שהזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. כלומר ניתן להגביל את חופש הביטוי אם הוא מתנגש עם אינטרסים חברתיים חשובים אחרים, בעיקר אם מדובר באינטרס של בטחון המדינה.
כדי שבעתיד יוכלו לאזן בין האינטרסים הללו קבע השופט אגרנט את "מבחן הוודאות הקרובה". מבחן זה מאפשר לרשויות השלטון למנוע ביטוי רק אם קיימת סכנה בדרגת הסתברות גבוהה ("ודאות קרובה") לפגיעה חמורה בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
כיום קימות הגבלות על חופש הביטוי בישראל, במצבים הבאים:
* כאשר יש סכנה לציבור - אם הביטוי עלול לסכן עניין ציבורי חשוב – ביטחון המדינה, שלום הציבור וכל אינטרס ציבורי אחר בסבירות גבוהה ולא אם יש רק השערה או חשש לכך.
* כאשר חופש הביטוי עלול פוגע בזולת.
* כאשר חופש הביטוי הוא ביטוי פלילי
• איום לפגוע באדם, או הסתה לבצע עבירה.
• פרסום דבר שעלול לעורר פחד ובהלה בציבור מתוך ידיעה שלא מדובר באמת.
• הסתה לגזענות - לרדיפה, שנאה או השפלה של ציבור בני אדם.
• ביטויי המרדה. כלומר, לעודד פעולות לשינוי המשטר בדרכים בלתי חוקיות.
• ביטוי שהוא לשון הרע בכוונה לפגוע בשמם הטוב של בני אדם.
• פרסום הפוגע בפרטיותו של אדם.
לאור כל זאת- נראה לי שהכי טוב לזכור ולא לשכוח את הפסוק מספר משלי: "החיים והמוות ביד הלשון"...
הברכה הבינלאומית- את הברכה הבינלאומית וכן דברים באשר למורשת המועדון הביא חברנו ר/זאב מטר:
מתן הכבוד לזיכרון חברי המועדון לדורותיהם מהווה את המסד והטפחות למורשת מועדוננו רוטרי חיפה החוגג 80 שנות עשייה. לזכור ולא לשכוח את החברים שנפרדו מעמנו משך השנים לעולם שכולו טוב ולחשוב על החברים הפועלים עמנו ובינינו יום יום -זאת רוח המועדון בה אחווה ועשייה אחד הם. ההיסטוריה מספרת עבר ומנחילה לנו מורשת למועדון חי ונושם שעשה ועושה למען החברות ולמען הקהילה. זאת היא המחשבה המנחה את סיפורי מורשת המועדון בלשון "והגדת לבניך". שניים מחברנו מונצחים היום והם חבר המועדון פרדריק הרמן קיש זכרו לברכה נ"ל לשנת הרוטרי 1938-1939 המוכר כבריגדיר קיש שבביתו בקרנו היום, וכן וחבר המועדון רפאל אנגיל זכרו לברכה וזוגתו רוז אנגיל זכרה לברכה נשיאת האינרוויל לשנת 1979-1980 שתרמו למען ריהוט האודיטוריום במוזיאון טיקוטין הנקרא אודיטוריום אקוסטי ע"ש רפאל אנגיל . פרדריק הרמן קיש נולד בשנת 1888 בהודו למשפחה יהודית אשר שרתה כנציגת האימפריה הבריטית בתפקידים שונים. קיש היה בוגר האקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית .ב 1907 שירת בדרגת לויטננט/ סגן בגדוד ה" רויאל אינגיינרס" בשנים 1914 - 1909שירת כאיש צבא בהודו ובבלו'ציסטן ובמלחמת העולם הראשונה שירת כקצין הנדסה בצבא הבריטי בצרפת שם נפצע פעמיים. פרדריק הרמן קיש מעבר להיותו איש צבא היה מעורב בפעילות דיפלומטית ובשליחות ציבורית בארץ ובפעילות ציבורית הן בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים והן כיו"ר הועד האולימפי הארצישראלי שנוסד בשנת 1933 ע"י תנועת המכבי כאשר במאי 1934 הועד האולימפי הבינלאומי התכנס באתונה ואישר קבלת הועד האולימפי הישראלי לתנועה האולימפיה העולמית. בספטמבר 1939 חזר כמתנדב וכקצין הבכיר ביותר מא"י לצבא הבריטי כמהנדס הראשי ראשית בפיקוד קירניקה ולאחר מכן כמהנדס הראשי של המחנה השמיני במדבר המערבי. היה זה חברנו קיש שהיה אחראי לבניית הביצורים בקו אל-עלמיין - בהתאם למוסכם עם מפקד החזית גנרל ברנרד מונטגומרי. באפריל 1943 בעת בדיקת שדה מוקשים ע"י סוזה בתוניסיה עלה על מוקש וניספה בהיותו בגיל 64 . פרדריק הרמן קיש נולד בשנת 1888 בבנגלור שבהודו לאביו הרמן מיכאל קיש, ועל כן שלוחה הברכתה הבינלאומית הרוטריונית למועדון הרוטרי של בנגלור קרנאטקה Rotary Club of Bangalore, Karnataka מאיזור 3190 שהתחיל פעילותו ב 1934. המועדון נמנה על 83 מועדונים באזור ובו 3440 חברים השיך לאזור 5 ברוטרי הבינלאומי ובו חלק ממדינת Andhra Pradesh ומדינת Karnataka ,כאשר המועדון הראשון שנוסד בהודו היה מועדון רוטרי כלכותה שנוסד בשנת 1919 והתחיל פעילותו כמועדון של רוטריונים זרים בשנת 1920 . המועדון של בנגלור כולל 231 חברים הנפגשים בכל יום שני בשעה 19.00 ב House of Friendship .
אבקש להרים כוסית ברכה למועדון הרוטרי בנגלור קארנטקה ולא לשכות את חברינו פרדריק הרמן קיש ז"ל ואת אשתו רות ז"ל ממשפחתו של סיר הרברט סמואל הנציב העליון הראשון לא"י, לזכור ולהזכיר את רפאל אנג'ל וזוגתו רוז אנג'ל זכרם לברכה ולהוסיף לברכה את חברינו האינג’ינרים והארכיטקטים - אינגי אוריאל שלון נשיא המועדון לשנת הרוטרי 1949-1950 ויו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בחיפה בשנות הששים של המאה הקודמת, את חברנו הארכיטקט רוני שלוש ואת חברנו אינגי אריה חזון יבדלו שניהם לחיים ארוכים וטובים שעסקו בבנין הארץ ואת חברתנו האדריכלית חנה צוריאל מענף הבנייה. ובנוסף לזכור ולא לשכוח את חברנו אלכסנדר גוטסמן הרופא ואיש המכבי מנושאי הכבוד של דגל המכבייה ולהוסיף לזיכרון את סוזי נאומן זכרה לברכה, אמו של חברנו יורם נאומן שהשתתפה כאתלטית במכבייה השנייה. ולבסוף להודות לחברנו נ"ל כרמל הכהן - הילד הראשון שנולד על הכרמל הנושא בגאון את דגל המורשת בשנה הרוטרי , לנ"ל אריה מהולל ונ"ל לשלמה אסיף שעשו ועושים למען שמירת המידע על המועדון במסגרת הארכיב בבית מילר למען מורשת העתיד של המועדון לדורות הבאים.
נ"ל כרמל הכהן, שתרם רבות להבאת פרקים הקשורים למורשת המועדון במפגשים האחרונים, אמר:
היום הוא אחד הימים המרגשים ביותר לחברי מועדון רוטרי חיפה, כאשר אנו מבקרים בבית משפחת בריגדיר הרמן קיש, הקצין הבכיר ביותר בצבא הבריטי-ישראלי שלחם במלחמת העולם השנייה, ונהרג במהלך מלחמה זו. מי שהיה הנשיא היהודי הראשון של מועדוננו, שכיהן בשנת הרוטרי 1938/39 , וכן מבקרים באולם על שם רפאל אנג'ל ורעייתו רוז-חבר מועדוננו ומי שהייתה נשיאת האינרוויל שלנו. זכות היא לנו לבקר בבית קיש –בית מרשים של אדם שהיה איש צבא מהולל, אישיות מצוינת, איש ציבור ציוני ורוטריון מיוחד במינו. על ביתו של קיש , אותו הוא תרם לצרכי ציבור תושבי חיפה, משמש כיום כחלק מהמוזיאון היפני-מוזיאון טיקוטין, ובו האולם שנתרם על ידי משפחת אנג'ל. אני מודה לכל חברי ועדת מורשת המועדון ולנשיאנו משה גן-צבי על עזרתם ותמיכתם לפעילות שמירת והבאת מורשת המועדון לדיעת כל החברים.
חברתנו ר/חביבה רוגר הביאה דברים במסגרת חודש המורשת של המועדון על חבר המועדון מהשורה שלא היה נשיא אך ראוי להיכלל בין הדמויות שנזכרות במסגרת המורשת של המועדון. התבקשתי לדבר על רפאל אנג'ל, וסברתי שזו המשימה הקלה ביותר שהוטלה עלי. הרי הכרתי אותו לפני 42 שנים. אבא של אמנון, של אבי, של אודי. ואז התברר לי שלהכיר מישהו אין פירושו לדעת עליו. והתחלתי לתחקר חברים ותיקים, כרמליסטים ותיקים, ואת המשפחה. כאשר רוז אנג'ל, רעייתו של רפאל אנג'ל ומי שכיהנה כנשיאת האופן הפנימי, הלכה לעולמה, הספיד אותה אבי, בנם הבכור, במילים מרגשות. רוב הדברים שאומר כאן מקורם בהספד הזה.
נג"ל יעקב גרומן אמר פעם: הסיפור של רוטרי אינו סיפורה של תנועה ולא סיפור של שנות קיום התנועה – אלא זה סיפורם של רוטריונים, שכל אחד ואחד מאתנו, במעשים שהוא עושה למען הזולת – מעצב בכך את דמותו של רוטרי ונותן תוכן לתנועה זו של אנשי שרות. אנחנו, ברוטרי, נוהגים לא פעם לציין את שנות הרוטרי על פי שנת הנשיא – השנה של שלמה או של שאול, השנה של עודד או של אריה. זה נוח, אבל לא מדויק. הנשיא אכן מנהיג את המועדון בשנה שלו, אך מי שעושה את המלאכה, שמבצע, אלה החברים מהשורה. לכן שמחתי כאשר כרמל הכהן, נשיא לשעבר כרמל הכהן, הציע שנעלה גם את זכרם ופועלם של חברים שלא כיהנו כנשיאים.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו אני מבקשת לקחת אתכם לירושלים של תקופת המנדט. עיר קוסמופוליטית תוססת. החברה היהודית הגבוהה של העיר הורכבה ממשפחות האצולה של הספרדים הטהורים, כמו הסיטונים, הקסטלים, הרג'ואנים, האנג'לים. רפאל אנג'ל, נולד ב-1910, בן לאברהם שעלה ב-1880 מתורכיה, ולאיסטריה לבית קסטל, שמשפחתה בהתיישבה בחברון עשרה דורות קודם. הוא נשלח, כמו רבים מבני משפחות אלה ללמוד בבית הספר הערבי נוצרי סנט ג'ורג', שנחשב עד היום לטוב שבבתי הספר התיכוניים בירושלים. חבריו לספסל הלימודים היו בני האצולה הפלשתינית, כמו החוסיינים, הנשאשיבים, הדג'אנים. באותה חברה ירושלמית, של הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית ושל בכירי הפקידות המנדטורית, הוא גדל כאיש העולם הגדול. שולט בעברית ובאנגלית, בספרדית, בערבית ובצרפתית, וכמובן בלדינו, שבה דיברו בבית הוריו. דון ז'ואן, יפה תואר, עם קשרים חברתיים ענפים. כבר אז נהג במכונית ספורט שלה גג נפתח. אבל אל תטעו בתדמית הזו. מאחורי הצעיר הבליין, היה רפאל אנג'ל איש עבודה חרוץ. הוא השתלב בעסק המשפחתי הצומח במהירות, "מאפיית אנג'ל", והיה גם חבר ב"הגנה". יום אחד הוא נכנס לבית הקפה "עטרה" וראה שם את רוז סיטון, יפהפיה אלגנטית ובעלת אישיות מיוחדת: למרות שגדלה במשפחה דתית קפדנית, היא התחנכה בצרפתית בבית הספר העממי במנזר סנט ג'וזף, ובאנגלית בבית הספר התיכון. אבי, הבן הבכור, מתאר את התוצאה: היא דיברה עם הוריה בערבית, ספרה תמיד בצרפתית, קראה ספרים באנגלית וביום יום דיברה עברית. בניגוד למה שהיה מקובל בקהילה החלבית, שאליה השתייכו ההורים, בתום לימודיה היא יצאה לעבוד, במחלקת היערנות של המנדט הבריטי. הבוס היה אנגלי והקולגות ערבים ירושלמים. אבל נחזור לקפה עטרה, למפגש בין רוז לרפאל. רפאל אנג'ל לא התבלבל, ומייד לאחר שהציגו אותה בפניו לחש לה: "את תהיי אשתי"... החתונה נערכה ב-6 ביוני 1944.יום הפלישה לנורמנדי, להזכירכם. זה לא הפריע לאצולה הירושלמית על כל מרכיביה הססגוניים להתייצב במיטב מחלצותיה ב"קינג דייויד" ולשמוח עם הזוג הצעיר והמרשים. אחרי החתונה, רוז ורפאל עברו לבית המשפחה רחב המידות בשכונה החדשה, הכי מערבית בעיר: קריית משה מונטיפיורי. בשכונה גרו עוד 3 משפחות אנג'ל ו- רוז תופסת בקלות רבה את מקומה בשבט המשפחתי הגדול. שמעתי עכשיו מאבי גם את ההסבר לשם רם, שרפאל לא נולד איתו. אצל העדה החלבית אין זה נהוג לקרוא באותו שם לאבי האישה ולבעלה, ולכן רפאל הוסיף את השם רם לשמו.
בשנות החמישים רוז, רפאל ושלושת בניהם הקטנים נסעו לשליחות בדרום אמריקה. בשנת 1958, בתום השליחות ולאחר טיול משפחתי מקיף באירופה, הם החלו חיים חדשים בעיר חדשה. האנג'לים פיצלו אז את אחזקותיהם ורפאל, יחד עם אחיו, ניסים וליאון, עברו לחיפה ופתחו כאן את "מאפיית ישראל". רפאל ניהל את העסק המשפחתי עד 1979. רפאל ורוז השתלבו בחיפה לא רק מבחינה עסקית אלא גם חברתית. הילדים נשלחו לריאלי ורוז ורפאל הפכו לחיפאים גאים. הבית היה מלא תמיד בחברים ובאורחים. התגבשה חבורה של חברים קרובים שבילתה יחד, טיילה בארץ ובילתה בשבתות בנווה ים. אבל החברים והאורחים היו במעגלים נרחבים הרבה יותר. רבים רבים נהנו מהכנסת האורחים בבית אנג'ל, מהבישולים של רוז שהיו לשם דבר, מהעראק, הוויסקי והקאמפרי שרפאל היה מוזג מהבר. ותיקי המועדון עוד זוכרים את הבר הזה, המצופה בפורמייקה אדומה, השקוע בקיר האבנים בסלון.
ועדיין – בצד הבילויים והחיים החברתיים הסוערים, רפאל המשיך בעבודה הקשה בניהול המאפייה. ומבחינתו, ניהול הוא דאגה מלאה ללקוח. הוא לא היסס, למשל, לעלות על משאית לחלוקת לחם, כאשר אחד הנהגים נעדר. ההצטרפות לרוטרי חיפה בשנת 1972 הייתה מבחינת רפאל אנג'ל חלק בלתי נפרד מהשתלבותו בקהילה העסקית והחברתית של חיפה. איך אתם זוכרים את רפאל אנג'ל? שאלתי כמה מהחברים הוותיקים. כולם ציינו את החיוך התמידי שהאיר את פניו, את החביבות, את האצילות, את הדיבור בגובה העיניים עם שועי ארץ ועם פועלים שאיתם ניגב חומוס בסקנדר או שיחק שש-בש. זכרו את ההתעניינות והרצון לסייע, בעדינות ובהבנה, לכל מכר. אין פלא שנ"ל אליאס סעיד זיהה את הפוטנציאל באדם כזה, רחב אופקים, איש רעים להתרועע וקשוב לזולת, וגייס אותו להקמת ועדת שכנות טובה. שנים רבות היה פעיל בוועדה זו. הוא עשה עבודה רוטריונית נאמנה בוועדות נוספות, כמו האפיק הבינלאומי.
מהכנסת האורחים בביתו נהנו לא מעט משלחות של אורחים רוטריוניים וחילופי נוער, אך נראה כי השכנות הטובה ביטאה את אישיותו בדרך הנכונה ביותר. אולי אזכיר רק דוגמא אחת לפעילותו במועדון: רפאל אנג'ל, יחד עם סעיד, ייבדל לחיים ארוכים, היו נוסעים לבתי סוהר, לשחרר, לשקם ולמצוא עבודה לעבריינים צעירים. בלי גינונים, תמיד עם מילה טובה, זוכר אותו אלי חכים: בלי פוזה ובלי שואו אוף. כך, למשל, איש העולם הגדול, המקפיד כל כך בלבושו, היה קונה בדים לחליפות במקסים ומוסר לחייט ברחוב שיבת ציון. בכרטיס החבר שלו בארכיון המועדון צויין כי הסיווג המקצועי של רפאל: אפיית לחם. והתחביב – ציור. ועוד מהכרטיס: רפאל רם אנג'ל ידוע גם בכינויו רפי. אגב, מתוך הוקרה לאישיותו, הנהג של רוז, נאדי, קרא על שמו את בנו הבכור, רמי.
רוז הצטרפה לאופן הפנימי. כישוריה, יכולת הארגון והמנהיגות שלה הובילו אותה לתפקיד נשיאת האופן הפנימי בשנת 1979-1980, הנשיאה השנייה אחרי עליזה גלעד. אבל הפעילות באופן הפנימי הייתה רק חלק מפעילותה הציבורית הענפה: ביעל, במוזיאון המדע, ברמב"ם ובמשך שנים רבות הייתה ראש אגודת הידידים בחיפה של האוניברסיטה העברית. קרוב לגיל 80, היא נפרדה מהג'וב האחרון, ובטלפון למחרת עוד ביקשה מילדיה בקשה אופיינית: "עזרו לי למצוא עבודה, אחרת - מה אעשה מחר בבוקר....".
ר/רפאל אנג'ל הלך לעולמו ב-1989. בני המשפחה מצאו את הדרך הנכונה להנציחו, באולם על שמו במוזיאון טיקוטין שבו התארחנו היום. רוז נפטרה, לאחר שנים של מחלה, במאי האחרון. שניהם היו אנשים יפים מלגו ומלבר, שבאישיותם ובמעשיהם תרמו לרקמת החיים, לקהילה החיפאית ולמועדון רוטרי חיפה.
-------------------------------------
כתב וערך: ר/יורם קנטר
צילומים: ר/: יורם נאומן
